צילום: פורום פילם
ממה להתחיל את התפריט בסרט שלנו...?
אתחיל מסיפור המסגרת: קבוצת אורחים נבחרת מהאלפיון העליון מוזמנת לסעוד במסעדת יוקרה מבודדת השוכנת על אי.
בין האורחים, זוג צעיר מרגוט (אניה טיילור-ג`וי) וטיילר (ניקולס הולט), הוא כבר סעד במסעדה האמורה בעבר, ולצדם מבקרת מסעדות נחשבת (ג`אנט מקטיר) עורך המגזין הסלבי שלה (פול אדלשטיין) ומספר אורחים נוספים.
כבר מתחילת הסרט, כשהאורחים נשפכים מהסירה לאי והיא עוזבת, כשקבלת הפנים טקסית ומוקפדת בפרטיה - נוצרת ציפיה דרוכה שמשהו עומד לקרות, ולא בהכרח משהו מלבב. שכן אקדח המונח במערכה הראשונה יורה באחרונה, וכל האווירה מתכנסת לשם.
במהלך הארוחה יתברר שהשף הנודע ג`וליאן סלויק (רייף פיינס) יודע כל פרט על אורחיו, סטייל "האח הגדול", לכן גם מתעקש כי מרגוט בת זוגו של טיילר לא היתה ברשימת המוזמנים ונוקב בשמה של האקסית שלו שהיתה אמורה להגיע, ועוד כהנה וכהנה סודות ופרטים - מה שמשאיר את הסועדים פעורי פה והופך אותם לחסרי שקט שלא לומר אבודים.
דיבורו מהוקצע ,לעיתים לחשושי, ועיניו מישירות מבט חודר לאורחיו.
העלילה של התסריטאים סת` רייס וכן וויל טרייסי נלקחה לכאורה מעולם הזיות מופרע, אך היא ממשית ואקטואלית מאין כמוה. תפריט טעימות ביזרי של מנות מעוצבות להפליא, כשכל מנה הינה סיפור בפני עצמו, חושף היסטוריה ואנקדוטות אישיות או התנהגותיות על האורחים, על צוות המסעדה – ועל השף הנערץ המתגורר בגפו בבקתה עפופת מסתורין על האי.
צילום: פורום פילם
סיפורים אלה חושפים גם את תסביכי הנפשות הפועלות המהווים הסבר ומנוע להתנהגותם. כל אלה מתפתחים בשלבים במקביל להגשת המנות וסוגרים מעין מעגל בחייהם.
העלילה היא סוג של סאטירה נוקבת על גישה קולינארית, המעמידה לשפים הכי נחשבים שלנו (ולא אנקוב בשמות) מראה, שיקוף ב-zoom out של הסצינה הקולינארית של השפים ובכלל, על השמות הפומפוזיים ורבי החשיבות שהם מעניקים למנות שלהם ועל כמה הם מלאים בעצמם.
מה שקורה בסרט בעצם אומר להם - היי, קצת יותר צניעות, תרדו חזרה לקרקע, בשורה התחתונה מדובר בארוחה, באוכל.
כך גם בהכרח ביחס למבקרי המסעדות הקמים חדשות לבקרים. הסרט קורא להם להתבוננן בליליאן-מבקרת המסעדות הנודעת ולהרהר קצת על סגנון כתיבתה והשפעתו על המבוקרים.
צילום: פורום פילם
ואנו הצופים? מי באמת גרם לשפים עם המנות הענוגות שלהם להיות מה שהם- אם לא אנחנו והסגידה שלנו למה שהם ולמה שהתפריט שלהם עושה לנו, ולנהירה לתוכניות התחרותיות והשיפוטיות שלהם?
בקיצור הסרט הוא בבחינת קריאת השכמה לחזור לפרופורציה ולמה שחשוב באמת בתפריט טוב, ובעיקר לחשבון נפש קולינארי.
נשמע מרדים? אז לא, זה לא בתפריט. הבמאי מארק מילוד זוכה האמי (`יורשים`) והמפיק אדם מקיי (`מכונת הכסף`) דאגו שזה לא יקרה. הם עשו שימוש בכל הפעלולים הקולנועיים, תאורה ותפאורה שישאירו אתכם מרותקים.
לפי הצחוקים של הצופים פה ושם מדובר בפרודיה. לי קצת קשה לצחוק כשאני רואה דם. אני דווקא רואה בעלילה סאטירה המגישה ביקורת מושחזת, אבל הדבר האחרון שתוכלו הוא להירדם, שכן כל מה שתיארתי אפוף מסתורין, סודות, מתח וסצינות ביזריות שלא לומר מופרעות ואלימות. בקיצור הרבה דם נשפך במהלך הסרט בדרך הכי אלימה ומופרעת...
זו הסיבה שככל שהתרחקתי ממנו הייתי מסוגלת לחשוב עליו יותר לעומק ולאהוב את רעיונות העל שלו, גם אם התסריט המריא רחוק, רחוק מאוד על כנפי הדמיון...