ממשלה רחבה עדיפה על ממשלה עם חשיבה צרה

 

אני מכירה את זה היטב; בני-הנוער שמגיעים אליי הם בעלי אופי שאפתני ותחרותי. הם גם פרפקציוניסטים – וזו לא בהכרח תכונה גרועה, בתנאי שיודעים לנתב אותה לכדי שימת דגש על העיקר, על הערכי, ועל מה שבאמת חשוב (ולא נדבר פה גם על ענייני מוסר...).

 

אבל לעיתים הילדים האלה מגיעים מבתים שהמבנה שלהם הוא תחרותי, פרפקציוניסטי ושאפתני בעצמו, ולא במובן הערכי – וכאן, נכנסת המערכת שבה הילד פעיל; בין אם אקדמיית ספורט, קבוצה או אפילו המאמן.

 

לא מעט נערים והורים של נערים כאלה, מקדשים את המטרה העיקרית: ניצחון.

 

כל הקלישאות הנכונות כבר נאמרו – לא הניצחון הוא שחשוב, אלא הדרך אליו. אבל לך תסביר את זה לאב שחלם להיות שחקן כדורגל בעצמו וחי את החלום דרך הבן וכל האמצעים כשרים. לך תסביר זאת לאם שחיה משבת לשבת ומושקעת כל כולה בהסעות, בכביסות ובויתור על טיולים בימים של משחק.

 

PIXABAY. צילום: bottomlayercz0

 

ילד שיחייה בתוך מערכת שניצחון הוא הערך היחיד שמקדשים בה, עלול בשלב מסוים לפתח בעיות רגשיות שבאות לידי ביטוי בכל מיני צורות: פגיעה בדימוי העצמי, פציעות גופניות, הפרעות אכילה, ירידה במוטיבציה, קשיי התנהגות וירידה בלימודים, ובמקרי קיצון – באובדן הערך העצמי, ובהבנה שאם הוא לא שחקן – הוא בעצם שום דבר.

 

כאשת מקצוע שעוסקת כל חייה בספורט מקצועני, ולאחר מכן גם בחרה לעסוק בזה מהפן הפסיכולוגי כאשת טיפול בספורטאים – היה ברור לי כי לצד היותי ספורטאית, אני גם הרבה מאוד דברים אחרים; רוב האקדמיות והרבה מדי מאמנים איבדו את התובנה הזו – ומקדשים את ההצטיינות וההתמקדות של הילד בענף שבו הוא עוסק – כגולת הכותרת של חייו.

 

 

זה מדהים לראות איך הילדים שאותם אני פוגשת כבר כמה עשורים עברו מטמורפוזה אל מול עיניי; כשבהדרגה הפך העיסוק באותו ענף ספורטיבי שבו הם פועלים ליחיד בחייהם.

 

הם קולעים לסל חמש שעות ביום. הם יוצאים לבעוט לשער לפני שהם חושבים להכין את שיעורי הבית והם אובססיביים על שיפור מדדי הריצה שלהם עוד לפני שהם משפרים את מיומנויות הקריאה או האנגלית שלהם, ולא נדבר על זה שבבית, ההורים פוטרים אותם מכל המטלות הבסיסיות – כמו הרמת הצלחת אחרי שהם מסיימים לאכול.

 

 

ובואו נדבר רגע על המושג המאוד קריטי הזה שנקרא "אכזבה".

 

זה בסדר להתאכזב כשהקבוצה שאנחנו אוהדים הפסידה. גם מותר להיות עצובים למשך כמה שעות בגלל זה. אבל זה ממש לא מותר להורים להיות מאוכזבים מהילד שלהם כשהוא לא שיחק טוב בשבת, ולבקר אותו על זה.

 

הערות על מבנה גוף של אדם, הערות על טיב הביצוע עלולות להיות טראגיות עבור נפש צעירה, שבוודאי יפתח אישיוז סביב זה; אלה ילכו ויתפחו לממדים שגובלים בבעיות התנהגותיות, בבעיות רגשיות ובסופו של דבר – לפרישה או לפריקת עול.

 

זה בסדר שתהיה ביקורת עניינית שתיגע בנושאים כמו חוסר מאמץ, אבל אסור להעיר לילדים על חוסר הצלחה.

 

אקדמיית ספורט ומאמנים כדמויות מפתח בחייהם של הילדים החולמים האלה, צריכים לעודד לעשייה, ולא להיות שיפוטיים על התוצאות שלה. לעודד את הילד להעז, להתאמץ עוד יותר, להפתיע. לשפר טכניקה וביצועים שלוקים בחסר, אבל לא להתעמר בו על כישלון.

 

בגיל ההתבגרות זה קריטי – המוח של הילד משתנה, ומהבנה פרקטית, הוא עובר למצב של הבנה אבסטרקטית ושם מגיע לשיאו. וכאמור, כשהזהות של אותו ילד מתמקדת באפיק אחד בלבד: ספורטאי, הוא לא יראה את עצמו רלוונטי בשום אפיק אחר.

 

הורים או מאמנים לילדים ספורטאים? קבלו ממני כמה כללי ברזל להתנהלות מיטבית מולם:

 

חוסן נפשי – מגיל אפס! זה בסדר שילד לא הצליח במבחן, אבל חשוב שלא לתת לו תחושה של כישלון. תנו לו את ההבנה שזה לא בסדר כי אולי הוא לא למד מספיק, או לא היה מרוכז – אבל תתמקדו איתו באיך משפרים להבא, במקום להתבוסס באי ההצלחה הנקודתית. שרשרת האסוציאציות הזו של: ניסיון ביצוע – כשלון - רגשות שליליים, היא שרשרת חיבור בעייתית.

 

איפה זה פוגש אתכם? המשפט החבוט הזה לא היה יכול להיות יותר רלוונטי; כשספורטאי הוא קטין, אז הדמות המלווה – המאמן, המנהל מקצועי או הפסיכולוג מחוייב להכיר את כל המשפחה ולהיות ער לרקע שלה. אם ההורים נותנים לילד להרגיש שאם הוא לא באקדמיה, אין לו חלק בבית, או שהאושר שלהם עצמם תלוי בהצלחתו של הילד כספורטאי - הבעיה היא בגישה של ההורה, ולא בילד. כאן, איש המקצוע שמלווה את הילד מחוייב לשקף לילד את התמונה ולעשות אצלו את ההפרדה הברורה שבינו לבין ההורה הבעייתי.

 

אני? כישלון? חובה להניח את האופציה של הכישלון על השולחן תמיד. לא לכוון אליו, אבל לדבר עליו כאופציה שתמיד עומדת על הפרק. אותו צעיר שנטל את חייו לא היה מוכן נפשית לעובדה שיתכן וישוחרר מהמועדון. איך אומר השיר המפורסם? "מקווים לטוב ביותר, אבל מצפים לגרוע מכל"; משפט שיכול להכין אותו להתמודדות ברגע האמת המשברי.

 

לדבר על זה – החטאה מהעונשין? החמצה של פנדל? מה התפקיד של כישלון בחיים שלנו? מה המשמעות שלו ולמה זה כ"כ טראגי? לדבר על זה כמה שיותר ולהציף את הכישלון כהזדמנות להשתפר – ולא לתת לו את המיקוד העיקרי בסיטואציה. אכזבה היא לגיטימית! ההקצנה שלו היא הבעיה!

 

טראבל מייקר עם פוטנציאל – על המאמנים למצוא כלים לעבוד עם ילד כזה במקום שבו הוא מאבד את הכיוון. נכון, המועדון רצה כוכבים כדי לנצח; אך אם הם ילמדו לנהל נכון את הילדים האלה ולנווט אותם לכדי הערכיות הנכונה (שהיא לא הניצחון, כאמור), הם יזכו בשחקנים בוגרים איכותיים יותר, ערכיים יותר. דמויות מודל לילדים באשר הם. וגם יקצרו ניצחונות.

 

אחריות אישית – להזכיר ולחדד לילדים האלה את העובדה הברורה והחד משמעית: יש גבול למה שנמצא באחריותם ולמה שלא; יש לסייע לילדים להבין שהם יכולים לשלוט אך ורק בעצמם: באימונים שלהם, בעבודה הקשה, בתזונה ובשעות השינה – אבל הם לא יכולים להשפיע על שיקולי המערכת; על החלטות של מועדון; על מהלכים של אגודה; וגם לא להשפיע על היחס של המאמנים כלפיהם!

 

אם מאמן מתייחס אליו באופן משפיל, או מתעמר – הבעיה היא בו, ולא בילד. במקרים כאלה חובה לעודד את הילדים לפנות ולדווח, כדי לקבל מענה ולצד זאת כדי למקד אותם בתובנה שהם לא יכולים לנהל כלום ואף אחד שהוא לא הם עצמם.

האגודות והמאמנים חייבים להיות עירניים ולהבין שיש פה דיני נפשות. לפעמים הם נוטים לראות רק את התוצאות ולא את התהליך. לילדים האלה יש חלומות ואני מבקשת להאיר למאמנים את העובדה שהם בחרו בעבודה הקשה והמשמעותית ביותר.

 

יש פה ילדים שהחיים שלהם מונחים בכף ידם. צריך להיות ריאליים איתם לכל אורך הדרך, לשקף להם את המציאות באופן מיטבי גם אם היא לא נעימה, כדי למנוע אכזבות שהן בבחינת הפתעה.

 

כל המועדונים צריכים להבין שהם גוף חינוכי עוד לפני שהם גוף ספורטיבי. נכון – עליהם לחתור למצוינות ולעבודה קשה, לתוצאות על המגרשים; אבל קודם כל ולפני הכל, להניע את הילדים לתוצאה באמצעות תהליך חינוכי;

 

אקדמיות לספורט – הם גופי חינוך! אני מפצירה בממשלה שלנו לנצל את משבר הקורונה, את הבחירות הקרובות ואת השינויים המבניים הצפויים לאור חילופי שרביטים כאלה ואחרים – כדי להעביר את התיק החשוב הזה, תיק הספורט – לידיו של שר החינוך.

 

* מיכל יערון היא פסיכולוגית המלווה ספורטאים, מייסדת "לעוף" ומקימת הסטארטאפ SomeBuddy - אתר לחיפוש ולהתאמה אישית של אנשי טיפול מתחום בריאות הנפש