צילום: pixabay, צלם: freestocks-photos
אני לא מתפלא ששנת הלימודים נפתחה במועד. שנת בחירות, המאבק צודק והציבור תומך.
אני שמח בשמחת ההורים שכבר מרטו את שערות ראשם ותכננו אם לטפס על הקירות מימין או משמאל. אני גם שמח בשמחת התלמידים החדשים, ההתרגשות לקראת הכניסה לכיתה א` היא התרגשות טובה. מזל טוב.
היה לי ברור שהמשא ומתן יסתיים "בהצלחה" וברכות לשרת החינוך ולהסתדרות המורים ואין לשכוח את שר האוצר. בראבו.
אבל רגע. הם לא עשו את הלא יאומן. הלא יאומן היה יכול להתרחש אם היו חותמים הסכם לפני כחודשים, או במהלך השנה שהממשלה האחרונה כיהנה, או בתריסר השנים שבהן כיהנה לפניהם ממשלה אחרת. הם היו עושים את הלא יאומן אם היו מטפלים לא רק בשכר העלוב והבלתי אטרקטיבי של מי שמשרת בתפקיד חינוכי.
המחנך אמור להיות האדם החשוב ביותר להורים ובעצם למדינה שרוצה שיהיה לה עתיד, הכל כתוב בלשון זכר אבל כמובן מדובר בכל מין שהוא. אני לא מאמין שרק שכר טוב יותר (עדיין לא השווינו אותו למקצועות אלטרנטיביים) יביא את הטובים יותר למערכת או ישאיר בה את מי שיש לו אלטרנטיבה. אני בטוח שהרוב חושבים כמוני.
אבל ברצוני לדבר רגע על אלו שאין להם אלטרנטיבה. לא להיעלב! נא לקרוא עד הסוף:
כשאני כותב "אין אלטרנטיבה" איני מתכוון לעלוב אלא להפך. איני אומר שאלו מי שאין להם כישורים אחרים, לא יכולים להיות מתכנתים או עורכי דין או קבלני שיפוצים, בכל המקצועות בהם ירוויחו פי כמה. כלל לא. לרוב ל"חסרי האלטרנטיבה" דווקא יש כישורים לעשות דברים אחרים, אולי כבר מגיעים ממקצועות אחרים. באומרי "חסרי אלטרנטיבה" אני מכוון לאותם מורים נפלאים שלא רואים בחינוך והוראה רק מקום עבודה אלא גם שליחות!
השקט התעשייתי שהושג בהעלאות השכר לא ירפא את התסכול של מי שרואה במקצוע שלו משום שליחות. שרואה בנגיעה לטובה בנפשם של הילדים (או הנכדים) שלנו משום שליחות עליונה.
אז נפתחה שנת הלימודים כסדרה. מחיאות כפיים. כעת חוזרים לרע: מערכת חינוך שאינה מאפשרת לחנך כראוי. צפיפות בכיתות, העדר אמצעים, שיטות לימוד מיושנות, העדר חופש פעולה ושיקול דעת למנהלי בתי ספר, אין זמן לחינוך לאהבת אדם, לאזרחות טובה, לאהבת הארץ, לכך שאוֹשר הוא המרכיב החיוני בחיים. או בקיצור: דנמרק, פינלנד, דנמרק פינלנד.
צילום: pixabay, צלם: ernestoeslava
משהו חייב להשתנות כי אנחנו רואים את התוצאות: פחות מתגייסים לקרבי, רוב משתמט, משפחות שלמות שמותירות אחריהם זבל בשמורות הטבע, צעירים בשכונה שלי שלא אוספים את ה"תוצרת" של הכלבים מהמדרכה כי הם סבורים שעדיין אין אור ואיש לא הבחין. ומשם נמשיך לאלימות, לכך שצעירים לא קמים לקשישה באוטובוס ותוחבים פרצוף בסלולר וכן הלאה מרעין בישין.
כן, אני יודע. אלו לא הילדים שלכם, ברור, שלכם מלאכים, גם שלי מלאכים. אבל! אתם יודעים על מה אני מדבר. אין הטמעה של התנהגות אזרחית נאותה, וגם אין הטמעה של השכלה טובה וכישורי חיים ולא של כישורי לימוד.
יש לי זיכרונות טובים ופחות טובים משנותיי במערכת החינוך כתלמיד בעצמי או כאב לתלמידות. משום שנדדתי הרבה בצעירותי ראיתי מורים בעיר ובקיבוץ ובחו"ל. נתקלתי בכמה נוראים, נתקלתי בכמה נהדרים. גם מורים הם בני אדם ויש כל מיני.
כשאני או אחת הבנות נתקלנו במורָה או מורה משכמם ומעלה, מי שעשו מעשה שהוכיח אמפתיה והבנה לנפשו של ילד או ילדה שונים, או שזקוקים לקצת יותר תשומת לב מאשר צרחות בכיתה של כמעט ארבעים, הכרת התודה שלנו והתחושה שחשנו היתה של התעלות הנפש ממש. לא נשכח.
אז יופי. משכורות זה שלב ראשון. זה לא מקצוע שיש אפשרות לחלק בו אופציות למימוש בעתיד, אזי הרווח העתידי ההוני של מורה - אם להקביל לשוק העסקי - יהיה בהנאה שתספק להם המערכת מהגעה לעבודה, מהאמצעים והתנאים שייתנו למורים לבטא את יכולותיהם, למנהלים לקבוע תכניות ודרכי לימוד, וכל מה שכולנו כבר יודעים לומר בעל פה שלא תקין במערכת הזו שיוצרת כל כך הרבה זיכרונות לא טובים לכל כך הרבה בוגרי המערכת.
הגישה של הממשלה חייבת להשתנות: להבין שמערכת החינוך נתקעה מאחור, רק טיוב המערכת בדחיפות יכריע את העתיד שלנו כאומה שיְחִידִיָהּ יכולים ורצים לחיות יחד. ביטחון וחינוך, היינו הך.
לסיום, אנקדוטה קטנה ודוגמה לטוב, זיכרון ישן: הבת הקטנה סרבה להישאר בבית ספר. נכנסה לכיתה א`, ברחה, פעם מהשער ופעם מהגדר. כל יום וכך במשך ימים. בכל יום הייתי בהיכון לחזור לבית הספר ובחלק מהימים בכלל המתנתי ליד השער ללכוד את השובבה רגע לפני כשהיא בורחת.
אחרי כמה ימים כלום לא התרחש. היא לא ברחה. לא שמעתי אותה בוכה. המתנתי במתח לסיום היום. התברר שהמנהלת, ברוריה, קלטה אותה מנסה לברוח. היא הזמינה אותה, את הקטנה, בנימוס לשבת איתה ולשוחח. היא גילתה שהילדה כבר יודעת לכתוב ולקרוא. ניצלה זאת בחכמה, ישבו יחד וכתבו חוזה.
בחוזה נכתב ש(הילדה) לא תברח מבית הספר ובית הספר (המנהלת) ירשה לה לשבת במסדרון מחוץ לכיתה מתי שתרצה.
כשהגעתי לבית הספר המתינו לי שתיהן, ילדה קטנה ומנהלת, שתיהן מחייכות. הבריחות הסתיימו. זה היה בבית ספר אהבת ציון בתל אביב. הילדה כבר לא ילדה אבל הזיכרון הטוב ההוא נשאר.
קדימה, בואו נהיה קצת דנמרק או פינלנד. או טוב יותר, בואו נהיה ישראל כמו שאפשר שתהיה. שנת לימודים טובה לכולם!
