צילום: pixabay, צלם: SchoolPRPro
"מורה הוא חצי אלוהים". זה משפט שחרוך בזיכרון ילדות מוקדם. המורה הוא הכל. "כשאני הייתי ילד בגילך, ברגע שמורה דיבר בכיתה אף אחד לא העז אפילו לנשום". המורה היה דמות מיתית משמעותית בחינוך ובהתוויית הדרך שלנו כחברה וכיחיד. מורה היה בר-סמכות מוחלט בהשפעה על דורות שלמים. אבן דרך בתהליך צמיחתה של אומה.
בשנים האחרונות ירדה קרנו של המורה בישראל. פני הדור השתנו ללא היכר, כך גם האקלים הסביבתי שבו אנו פועלים. כולם רוצים להרוויח יותר באופן הקל ביותר, הפומבי ואולי גם המוחצן ביותר.
הכל בחוץ, הכל חשוף – תלושי משכורת קבל עם וסטורי, שליפים שהם גאוות המחבר וגם אלימות כלפי תלמידים בחצר או – רחמנא ליצלן – כלפי המורים במסדרון, הופכים סרטוני רשת וִירָאלִיִּים שצוברים מאות אלפי צפיות וים אימוג`יז מגחכים בתוך שעה.
אז למה אנחנו מתעקשים לשמר את מה שהיה נהוג ומקובל פעם? מדוע נמשיך לתחזק את הפָסָאדָה הזו של מורה-חצי-אלוהים ותלמיד, שנולד אל תוך מציאות שונה בתכלית מזו שאני נולדתי אליה, ימשיך לחטוף על הראש כי המערכת מסרבת להשתנות בהתאמה?
ההורים מביאים ילד לעולם, והם הסמכות הראשונה-העליונה האמונה על חינוכו. הגננים והמורים בכיתה הם הגורם המחייב המשמעותי הבא שאליו נושאים הילדים שלנו עיניים. כמה משמעות יש למורה בחייו של ילד - בלימוד חומר בסיסי כגון קריאה וחשבון, אם הוא לא מהווה עבורו עוד קודם, מורה לחיים?
דרור שגב. צילום: ליאור רונן
בישראל אוכלוסייה גדלה והולכת בהתמדה של פנסיונרים שכמאמר הפרסומת – "הם כבר לא סבא וסבתא של פעם". מי מהם שמגיעים ממקצועות שונים ומגוונים, אנרגטיים המעוניינים לשמור על חיוניות בקהילה, וודאי ישמחו לקפוץ על העגלה המקרטעת הזו כדי לסייע בייצובה: הכשרה זריזה של פנסיונרים שפרשו מתחומי העיסוק שונים בהם הייטק, מדעי החיים, כימיה, מחשבים, הנדסאים, אומנים ועוד, ושילובם ככוח משמעותי בכיתות לפחות שלושה ימים בשבוע.
קראו לזה התנדבות, קראו לזה שילוב, דוגמה אישית מעצימה או אפילו השלמת הכנסה – הוותיקים המעולים שלנו מוכרחים וראויים לקחת חלק במערכה.
הם למודי ניסיון בהתמודדויות שונות, יש להם תושייה רבה בפיצוח דילמות והם – יותר מכל – עשויים להיות אלה שבעברם היו "ילדים מקולקלים", שחיכו לתורם כדי להוכיח לעולם שמתישהו, יצא מהם משהו. ואכן יצא. הם יידעו לטפח את כל הדומים להם מפעם, ולהצמיח להם כנפיים...
צילום: pixabay, צלם: dassel
גם מנכ"לים פעילים צריכים לקבל הזמנה מהמדינה ל"הסבה" זריזה. הורים שמתארחים בכיתות פעם באף-פעם זה נחמד, אבל לא מספיק.
אני, מי שהמורים מעולם לא חשבו שאצליח בחיים וגם טרחו להגיד לי את זה, ש"הגדילו ראש" וגם זרקו אותי מהתיכון (כמו את רבים וטובים אחרים אגב, שהיום הם דמויות מפתח בהוויה ובעשייה הישראלית) – מוכרח להיות אחד כזה שמחזיק כיתה.
וודאי, לא כמורה ומחנך מוביל, אלא כמנטור שרואה בשעות הכיתה הללו שליחות והעצמה. נוכחות קבועה בכיתות לאורך כל השנה. זה חוב שאני חייב לצעירים שאולי ממש עכשיו, חשים כמו שאני חשתי פעם – ואסור להם.
תקראו לזה מודל היברידי, למה לא. אם זה תפס ברכב-משפחתי, למה לא כאן?!