צילום: pixabay, צילום: alexandra koch
בערך שלוש שנים אחורה, שיא הקורונה. אני מורה בתיכון, מלמדת מתמטיקה מרחוק - דרך הזום.
את אני כמעט לא מכירה את תלמידי כיתה י, שרק הגיעו מהחטיבה. אומנם היו כמה שעורים פרונטליים, אך אחר כך המשכנו בקפסולות ובהמשך – כמעט כל השנה ברצף בזום.
אני כבר מורה ותיקה, יודעת את כל הכלים להגיע לתלמידים, להיות באמפתיה, לדובב, לאתגר להפעיל. בהתאמה, עשיתי כל מה שאני יודעת כדי להגיע אליהם, ועשיתי את זה מול מסכים מושחרים וסירוב מוחלט לפתוח מצלמות.
כעבור הרבה שיחות ואחרי פעילות חווייתית שעשיתי, כמו גם משחקי הצבעות - הצלחתי ליצור קצת קירבה. ממש על קצה המזלג. ושם, מתוך הקרבה הזו נערה אמיצה אחת התקשרה לספר לי שלאורך שיעורים שלמים היא יושבת מול המסך עם ספרים סגורים ואינה מעזה לפתוח אותם, כי הם היו בחוץ, ואולי נושאים בתוכם את הווירוס, והיא בוכה שיעור אחר שיעור. בדיעבד היא לקתה בחרדה, ונדרשת עד היום לטיפול.
שלא נטעה גם לפני הקורונה היו תהליכי ניכור חברתי אצל בני נוער. בשנים האחרונות אני פוגשת יותר ויותר תלמידים שהם פחות עצמאיים, נדרשים להוריהם בכל קושי ומתקשים להתמודד עם מצבים שדורשים מהם תקשורת בין אישית.
נכון, לא כולם כמובן – חלק מהם בהחלט יודע לתקשר היטב, לשוחח ולהתמודד.
יש פה מעגל סגור של הורים "הליקופטר" יחד עם נוער שמתקשה לעמוד בעומס מעשי או רגשי, תהליכים של הימנעות חברתית וצמצום התקשורת הבין אישית ו"השתבללות".
כל אלה בתורם גורמים לעליה משמעותית במספר האנשים שחווים חרדה ו/או בדידות חברתית ואין ספק שהקורונה האיצה תהליכים בתחום הזה.
צילום: pixabay
ההבדל משנים קודמות – שיותר ויותר בני נוער והוריהם - מבינים שזו לא בושה לומר אני זקוק לעזרה, ואף לפנות ולבקש אותה.
87.9% מבני הנוער שפנו השנה לקבלת טיפול דיווחו על חרדה. 88.6% מהם דיווחו על קשיים חברתיים, וזה רק מבין אלה שפנו לבקש טיפול.
שאלה חשובה היא - מה קורה עם אותם צעירים ובני נוער שזקוקים לעזרה, המתמודדים עם חרדות או בדידות חברתית, אך אינם יכולים לממן זאת כלכלית (לצערי, קופות החולים אינן פתרון. מעט מידי מטפלים והמתנה של חודשים ארוכים).
יש פה נורה אדומה, מעל הראש. החוסן הרגשי של אנשים צעירים עשוי להשפיע על כל הרבדים בחברה, שלא לומר על החוסן העתידי של המדינה שלנו.
אין ספק שהדרך לפתח חוסן רגשי, כישורים ומיומנויות חברתיות צריכה להתחיל בבית, ולהמשיך לבית הספר. איך אנחנו עושים את זה? זו שאלה שהיא משמעותית גם מבחינת התוכן וגם מבחינה ותקציבית.
ומה עושים עם זה בקליניקות של מאמנים ומטפלים? אני כמאמנת מתחילה תמיד בעבודה עם ההורים. מנסה לתת להם את מפת הדרכים איך לגדל ילד עם חוסן רגשי, ויכולת לתקשר עם העולם.
בקרוב יפתח גם קורס קצר מועד המיועד בדיוק לזה. אבל צעד ראשון לכם ההורים – תתחילו לדרוש מהילד שלכם שיעשה בעצמו את מה שהוא יכול, ושידבר את מה שהוא מבקש או צריך.
וכן, זה דורש מאיתנו מאמץ, אבל כדאי להגביל את זמן המסכים של ילדיכם, ולצאת איתם לפעילויות בחוץ. כל המחקרים מצביעים על קשר ישיר בין תחושת הביטחון האישי והחוסן הרגשי לפעילות פיזית.
הנה המשפט שכל הורה שומע ממני שוב ושוב – הגוף שלנו נולד לתנועה!
* הכותבת היא מאמנת מוסמכת להורים ובוגרים, ולאנשים עם הפרעות קשב. חברה בקהילת המטפלים SomeBuddy
