צילום: pixabayפעם בשנה חוגגים אותו, יום חגו של ולנטיין שלפי המסורת הנוצרית הוא פטרון של אוהבים ועל שמו נקרא היום הזה יום האהבה.
גם היהדות מייחדת יום מיוחד לאהבה בט"ו באב. אבל לפני שחושבים על איך לפנק להתפנק או לחגוג את החג הלבבי הזה, עצרו לרגע ותשאלו את עצמכם : מהי אהבה? ועד כמה אני אוהב את עצמי?
יש משהו קצת צורם ב"לאהוב את עצמי", לא נרצה להיות "אגואיסט" או "נרקיסיסט", אך המילים המפוארות האלה, אין להן כל קשר לאהבה עצמית.
נחשוב על אימא לילדים קטנים, שצריכה לתרגל מעברים מהירים בין הרבה מטלות. היא גם עובדת, והיא גם שירות הסעות, גם מפעל הזנה וגם חברת אחזקה שוטפת של הבית, והיא גם בת זוג שחולקת את חייה עם אהבת נעוריה שאיתו בחרה לבנות משפחה. זה קשה, זה תובעני, זה מתיש ושוחק ואפילו אם יש עזרה, עדיין, בתפיסה שלנו ובחוויה האישית, רוב המטלות הללו מוטלות על כתפיה.
האם ייתכן, שהיא תוכל לעמוד במשימות האלה, בלי מעט אהבה עצמית, האם היא תוכל להרגיש שהיא חיה חיים מעניינים ומספקים, האם היא תהיה פנויה לאהוב? לרוב התשובה היא לא!
סביר להניח שהשחיקה רק תלך ותגבר, והתסכול והמרירות גם. לשחיקה הזאת יש הרבה מופעים: רגזנות ועצבנות, אכילה רגשית, הזנחה עצמית, מצב שבו היא כמו ויתרה על עצמה, כי שום דבר לא ישתנה...
אז יש יום אחד בשנה, או שניים, שבהם מציינים אהבה, אם עוד נותר כוח וחשק בתוך מציאות כזו מתישה ושוחקת.
לרגל הוולנטיינס הקרוב, בואו נעצור לרגע את מירוץ החיים, ונחשוב על אהבה בכלל ואהבה עצמית בפרט.
אהבה עצמית, זה לא רק "לקנות לעצמי בגדים/ אקססוריז ולצאת לבלות, אהבה עצמית היא היכולת להאמין בעצמי, לדעת שאני יכולה, שאני מסוגלת, שאני ראויה; והיא קשורה להערכה עצמית, לביטחון עצמי, ונושאת עמה את היכולת האישית לרמה הרבה יותר גבוהה. ממקום שליו ובוטח, כמו רב חובל מיומן שיודע לנווט את הספינה גם כשהים סוער.
זה נכון לכל בני האדם! ללא אהבה עצמית, ללא אמונה של האדם בעצמו, מאוד קשה לקיים מערכות יחסים מספקות; אין לכך פניות רגשית. כי אדם שאינו אוהב את עצמו, חווה זעם, תסכול, וקושי לבסס מערכות יחסים ולאהוב. זהו בעצם אובדן החופש, כי בכל רגע אדם תלוי בחוות דעתם של אחרים עליו.
אז איך לאהוב את עצמי?
דיבור עצמי - הכוונה לדברים שחולפים בראש, לגבי עצמנו במצבים שונים. לדוגמה: לעמוד מול המראה בחנות בגדים, ולהגיד לעצמך: "תראי איך את נראית, תשלטי בעצמך עם האוכל". יש הרבה מצבי חיים שבהם אנחנו אומרים לעצמנו כל מיני אמירות, שבעצם מבטלות את מי שאנחנו ומעצימות את ההרגשה של חוסר ערך, נחיתות, ואף פעם לא מספיק טוב, והלוואי והייתי רק קצת כמו (ואפשר להשלים כיד הדמיון).
יש להניח, שכל אחד שקורא את הכתבה עכשיו, ממש לא יקבל בשום אופן דיבור לא מכבד שכזה כלפיו. אם מישהו ידבר אלינו בדרך לא מכבדת, בטוח נתקומם ונגיד, מי הוא שידבר אלי ככה... מי הוא שיגיד שאני לא שווה/ לא חכם/ ועוד כל מיני "מחמאות" כאלה ואחרות. נשאלת השאלה האם לאחרים אסור להגיד עלינו או לדבר אלינו כך אז מדוע אנחנו מדברים כך אל עצמנו? למה אנחנו מבטלים את עצמנו ומלקים את עצמנו כל כך הרבה פעמים ובכזאת יסודיות?
יש לשאלה הזאת המון הסברים פסיכולוגיים כאלה ואחרים, ואפשר לדבר על זה המון. אבל לפני שמתחילים, ורק לניסיון, חשוב לעצור את ההלקאה העצמית ולהניח מידינו את השוט המצליף המצוי בתוכנו, להניח אותו בצד, ולהתבונן בעצמנו בעיניים חומלות.
התנהגות מרצה, גם היא פוגעת ביכולת לאהוב את עצמנו. כשאנו מנסים לרצות, זו בעצם מעין הסכמה ללא מילים, על זה שאנחנו לא מספיק טובים כמו שאנחנו, ולכן עלינו להיות כמו מישהו אחר שהוא טוב מאיתנו. זהו בעצם ניסיון להיות "לא אני", אלא מישהו או משהו יותר טוב ממני.
את מי אני מרצה? כנראה שהדפוס הזה שורשיו נעוצים בשלבים מוקדמים של חיינו. יש על זה הרבה הסברים, והכל מתקשר לדיבור העצמי, לשיח הפנימי הזה בינינו לבין עצמנו, שגורם לזה שננסה לרצות אחרים כדי שנוכל להרגיש אהובים, רצויים ובטוחים בעצמנו, ונזכה להערכה וקבלה מהסביבה. אבל אנחנו שוכחים דבר חשוב - אף פעם אי אפשר למצוא חן בעיני כולם, ואני לא בטוחה שתרצו שכולם ללא יוצא מן הכלל יאהבו אתכם. חלק מהחופש, הוא החופש לבחור, את מי אני רוצה בקרבתי, מה מתאים לי, מה מוצא חן בעיני ומה אני אוהבת.
השוואות - כשאנחנו משווים את עצמנו לאחרים, יש בזה משום הנחת יסוד, ש"אני פחות טוב, ובודק עד כמה האחרים טובים ממני". ואז מתחילות מחשבות למשל אילו יכולתי להיות חטובה כמוה, אילו הייתי יותר מבוססת, ועוד כל מיני מחשבות שכאלה, המצטרפות לדיבור הפנימי ומוכיחות לנו עד כמה אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים כמוהו, כמוה, כמו מי? אולי כמו איזו פנטזיה רחוקה, שאנחנו רואים משהו דומה לה או קרוב אליה, ואנחנו שוכחים בקלות, שכל הרשתות החברתיות והמגזינים והפרסומות הם רק חלונות ראווה, ואנחנו לא באמת רואים מה מתחולל מאחורי הקלעים.
לעיתים אנחנו שוכחים בקלות שכל אדם הוא יחיד ומיוחד במינו, אפילו בין תאומים זהים, יש הבדלים, ואין יותר טוב או פחות טוב, יש אחר ויש ייחודי.
לביקורת עצמית, לשיפוט ולהשוואה, יש שורשים עמוקים זה נכון. וגם נכון שיש הרבה דרכים לטפל בזה; התנהלות כזו יכולה להוביל לאובדן האמונה של האדם בעצמו, ולתחושה של חוסר ערך וביטחון עצמי נמוך, לרבות הסתגרות.
בחג האהבה הזה – מתחילים לאהוב את עצמנו: במבט חומל וקבלה עצמית וכן, זאת לא בושה, אהבה עצמית. כי אהבה מתחילה מבפנים, ואחר כך היא כמו שיר שהרבה אנשים מצטרפים לפזמון.
שיהיה יום אהבה שמח!
