צילום: רשמיהקומדיה האיטלקית "צ`או איטליה" של השחקן ובמאי התיאטרון האיטלקי ג`אני די גרגוריו (71), זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בטקס פרסי "דויד דה דונאטלו" - האוסקר האיטלקי וכבשה לבבות רבים, כשהיא גורפת ביקורות אוהדות.
בנוסף קטף הסרט המדובר גם את פרס סרג`יו אמדיאי - לתסריט הטוב ביותר.
מדובר בדרמה קומית חביבה ומשעשעת המגוללת את סיפורם של שלושה פנסיונרים מרומא, עם קצבת פנסיה עלובה שאינה מספיקה להם לכלום. השלושה מבקשים למצוא מקום נעים וחלומי שיאפשר להם להתקיים בו ללא דאגות בשנותיהם האחרונות.
צילום: רשמי לעזרתם נחלץ פרופסור שהמציא מעין סרגל לאומדן מדינות העולם המתבסס על פרמטרים שונים כגון: יציבות, אקלים ויוקר מחיה.
הוא כמובן מספק להם מספר אופציות (סופיה, קובה, או באלי) למגורים, ונדמה שהוא עצמו היה שמח להצטרף אליהם למסע ולברוח מתלאות וקשיי מציאותו.
בזמן חיפושם אחר הלוקיישן המועדף, לומדים השלושה בין השאר את השפה הפורטוגזית, הם פוגשים אנשים ומקומות שללא תהליך החיפוש סביר שלא היו מגיעים אליהם, והם מעבירים את זמנם במסעדות שכונתיות ברומא ואוכלים ארוחות ספונטניות ויזומות האחד עם השני, כי בתכלס מה עוד נותר לגברים בגילם לעשות אם לא להתחבר זה עם זה, כי נשים הרי כבר פחות מעוניינות בהם.
כמו בסרטו "ארוחות אמצע אוגוסט" גם הפעם מציג די גרגוריו נקודת מבט וביקורת על מצבם של קשישי איטליה וגם על משבר הפליטים.
כבימאי שביים את סרטו הראשון רק בהתקרבו לגיל 60, מובנת זיקתו לשלב המאוחר שבו החל כאמור ליצור סרטים, ובהתאמה גם עיסוקו הקולנועי בנושאים הקשורים באופן ישיר לשכבת הגיל שעמה הוא נמנה.
אך מה שיפה ומדויק ב"צ`או איטליה" הוא בעיקר התחושה שהסרט הזה מעביר מתחילתו, שעיקשותם של השלושה די אבודה מראש, כפי שההזדקנות היא בלתי נמנעת.
הסרט נטול מניירות ומציג בפשטות רבה את כל הקשיים של מבוגרים שהגיעו לגיל הפרישה, חלקם כבר לא כל כך בריאים ורובם די עייפים ומיואשים.
צילום: רשמי כבימאי שאוהב קולנוע עם מסר חברתי, אך נטייתו המובהקת היא לקומיות הדוחפת אותו לא פעם לכתוב טקסטים מצחיקים, האווירה הקלילה והמבודחת ב"צ`או איטליה" כוללת דיאלוגים מצחיקים עד דמעות, זאת לצד מראות נוף הסוחפים את הצופה לטיול ברומא וגם תובנה ברורה אחת למפגש עם המציאות האיטלקית על כל צדדיה - ומסקנה שלפעמים מה שמחפשים מאוד רחוק - נמצא ממש מתחת לאף.