צילום: יפעת גבאיפלטפורמא הוא תיאטרון חברתי־אקטיביסטי ייחודי בנוף הקיים המחויב לנשים ולשינוי חברתי.
הוא נוסד ב-2015 על ידי השחקנית דנה דבורין וקרן כהן, ומאז מביא לקדמת הבמה שחקניות שהן נפגעות אלימות לסוגיה - מינית, מילולית, פיזית, כלכלית ונפשית.
השחקניות כולן עוברות הכשרה במקצועות התיאטרון משחקנים ושחקניות מקצועיים של תיאטרון הקאמרי, והן לומדות תפעול תיאטרון תוך אפשרות ליצירה בימתית ושילוב תעסוקתי בתחום, אך מעל הכל הן זוכות בתרפיה אישית.
"בעיניים שלי", היא יצירת תיאטרון אמיצה ואינטימית, המביאה לבמה את מה שלרוב משתיקים ומסתירים מעיניי הקהל. מדובר ביצירה המבוססת על עדויות אישיות, הכתובה ברובה כתמליל דוקומנטרי ומציגה סיפור אמיתי של שלוש נשים חזקות: יסמין דורון סידו, מיכל אלדר ושרית מיה ממרוט. השלוש כאמור חוו טראומה שהובילה למהלך חיים דרמטי.
מיכל, החרדית, הייתה נערה שנפגעה ממי שאמור לשמור ולהגן עליה. בהיותה בת 14, בעלה של אחת מאחיותיה, המבוגר ממנה בכ־20 שנה, החל לפגוע בה מינית.
שרית, תלמידת י"ב מצטיינת, שכל רצונה היה להציל את העולם, עד שהיא חוותה תקיפה חסרת רחמים בין כתלי הכיתה, ולבסוף יסמין, שנולדה עם אגרוף ולא עם כפית של זהב וזוהי מנת חלקה.
צילום: יפעת גבאיההצגה מאפשרת לקהל להיחשף לרבדים העמוקים ביותר של נשים שחוו אלימות, להציץ לעולמות של סוד והשתקה, להאזין לאטימות של הממסד, ללמוד על פוסט טראומה, אשמה, בושה, פחד, הפרעות אכילה, סיוטים בלילות, פלאשבקים, שכחה וזיכרון.
שמונה שחקנים ושחקניות (נטע פלוטניק, דויד בילנקה, שהם שיינר, כינרת לימוני, נעמה שטרית ,שרית מיה ממרוט, מיכל אלדר ויסמין דורון סידו) נוטלים בה חלק פעיל בכל אחד מהסיפורים ומחיים את הדרמה האישית של כל אחת מהנשים הללו, על הבמה לנגד עינכם.
כמי שעובדת במקלט לנשים נפגעות אלימות במשפחה, ומלווה במשך שנים נשים במצבי סיכון, בכנות אודה כי מדובר בחוויה מטלטלת לצפות בהצגה "בעיניים שלי".
אלימות יוצרת חיים בלתי נסבלים עבור האישה או הצעירה, וכוללת רגשות אשמה מצד האישה נפגעת האלימות, בין אם מדובר באלימות פיזית, מינית, מילולית, רגשית או כלכלית. חוסר האונים מתעצמים אף יותר אם מדובר בנערה צעירה.
צילום: יפעת גבאיפעמים רבות היא חשופה לניצול מיני במשפחה, מערכת יחסים מתעללת עם בן זוג בגילה או מבוגר ממנה, צרפו לזה את הבושה שמלווה אותה, המעצימה את הסוד ומחזקת את הבידוד שלה ולבסוף, הניתוק מסביבתה הקרובה.
אחזור לחוויה המטלטלת בצפיית ההצגה, גיבורות הן כולן נשים שנפגעו מינית בנערותן או בילדותן, אך בו בזמן ההצגה מספקת תמונה רחבה יותר של יחסי כוח בין גברים לנשים.
כמו גם מתארת את הבית כמקום אלים ולא בטוח עבורן, לצד עיוורון של דמויות אחראיות, ומציאות כוחנית. אבל יותר מכל מצאתי בהצגה הזאת את כוחן הכביר של הנשים הללו בבואן לחולל שינוי בעולמן, להיחשף ולספר את חוויותיהן ומעל לכל להעביר את המסר הפמיניסטי - "את לא רק קורבן".
רוצו לצפות!
