יח"צ. צילום: אור דנוןהרבה זמן לא צחקתי ונהניתי כל כך מהצגה, כמו מ"זאקופנה שלי" המוצגת בימים אלה בתיאטרון "הבימה".
שלוש שחקניות-על: ליא קניג, מיקי קם ושירן הוברמן, מגלמות שלוש נשים פולניות יהודיות, המגיעות לעיירת הנופש זאקופנה שבפולין, כשהן משאירות בבית את בעליהן.
השנה 1911, קניג המופלאה היא גולדי סנדיק שמגיעה לעיירה פעם בשנה, סנובית פולנייה כמו שצריך, שלא ממש מבינה איך בכלל מעזות להגיע לשם נשים אחרות ממעמד נחות. כבר ברכבת היא פוגשת את הינדי, שירן הוברמן המצחיקה, שמרגיזה את גולדי בעצם הווייתה, קל וחומר כשגולדי מבינה שהן תיפגשנה בזאקופנה.
קם הנהדרת, היא פייגה גלטמן, שמגיעה לשם בכדי לנסות למצוא שידוך לבתה.
יח"צ. צילום: אור דנוןהדיאלוגים כל כך מדויקים ומצחיקים, והבימוי של רועי הורוביץ, יחד עם התפאורה שבחלקה מוצגת בוידאו ארט במסך אחורי, מעניקים תחושה של שהייה במקום המיוחד הזה בצוותא עם שלוש הקלפטעס שהגיעו לשם.
התפאורה בנויה כך שאינה מתחרה ולו לרגע בצבעוניות של התלבושות, בקצב והתנועה שמתרוצצת על הבמה: החל בכיסא הגלגלים שאיתו מפציעה קניג כבכל רגע ממקום אחר, דרך ההופעות המטורפות של קם בתלבושות המיוחדות שלה, וכלה במתן מקום ברוחב לב לשני רקדנים (שחף בוארון, ויטל גיזלגיל) שמצליחים להכניס רוח שטות מדי כמה סצנות.
שלוש הנשים מגיעות בכדי לקחת פסק זמן מהבעל, ואולי למצוא -מה שהן מכנות רגעי "שמחה" שיעניק להן גבר אחר.
סנדיק, המבוגרת העשירה מבלה רחוק מוולף, בעלה, בעל עסק מצליח במיוחד, והיא אכן זו שיכולה לפזר כספים בעיירת המרפא ולזכות בכמה שיותר טיפולים.
יח"צ. צילום: אור דנוןהינדי מגיעה בכדי לרפא את עצביה הרופפים, זאת בעצת הרופא. היא נישאה לא מכבר לישרואל, בעלה המבוגר ממנה בשנים רבות, ולמרות שהיא אולי מגיעה כדי למצוא מרגוע לנפשה, היא מוצאת בדרך מאהב שכנראה מרגיע אותה במיוחד.
פייגה גלטמן, היא בעלת מכולת, בעלה, שעיה, שהחליט "למכור במכולת לצד דג מלוח גם נעליים", היא היחידה שאינה מגיעה לחפש אהבהבים.
על הבעלים שנשארו בבית אנחנו למדים באמצעות חליפת מכתבים שהן קוראות בקול רם, וכך תוהים עוד קצת על מה שקורה שם בבית, בלודג`, בראשית המאה העשרים, המעמדות, החיים הקשים שכולם רוצים לברוח מהם.
יח"צ. צילום: אור דנוןהמחזה, מסבירה המחזאית אורי אגוזי "נכתב ברוח ספירו של שלום עליכם". היא נזכרת, כי בבית סָבָה, לסבתה הייתה ספריה עמוסה בכתבי שלום עליכם, הנכדים היו קוראים בהם ומגלים, כך היא כותבת בתכניה "עולם עשיר ונפלא, מתובל הומור וחמלה ועין חדה ואנושית נפרש בפנינו. מהעולם הזה נרקח המחזה.
אין סיפור אחד מוגדר שלאורו נכתב, אבל רוחו של שלום עליכם שרתה מלמעלה, ושמות הדמויות, בני משפחת סבא וסבתא, הציצו גם הן מבין קפלי השמיים אחרי שאבדו שם לנצח בשואה".
יח"צ. צילום: אור דנון ואכן, יש משהו משלום עליכם בדמויות שרקחה בכישרון רב, המתבטא בעיקר בשפה המיוחדת ברובו של המחזה: השיחות בין שלוש הנופשות, הפונות זו לזו בגוף שלישי. כמו שצריך, בפולנייה, מביאות לאוזני הקהל דיאלוגים מובחרים בסגנון אחר.
ברקע, צפה ועולה מדי פעם דמותו של רווק מבוקש, מרדכי גלברד, המגולם על ידי ארז רגב ששר נפלא - השיר שלו ביידיש עם שירן, פשוט מצמרר.
וכך, המחזאית פורשת בפנינו עולם של פעם, שכל כך מזכיר את העולם של היום. בעצם דבר לא השתנה. סנובית נשארת סנובית, בחורות מחפשות מאהב פה ושם גם אם הן נשואות, ואולי דווקא מפני שהן נשואות. והקנאה, חוסר הפרגון, שמוכרים לנו לצערי כל כך, מציצים מהמפגש הזה בעדינות, אבל בנוכחות: קינאה בעשיר, בצעירים, במצליחים.. כל זה מסתדר נהדר עם כל מה שאנחנו מכירים ומכירות כבר שנים, במה שקשור בפולניות שיושבות בחושך.
יח"צ. צילום: אור דנוןולסיום, כמה מילים על ליא קניג. בת 92, זוכרת את הטקסט בצורה מדהימה, משחקת כל כך נפלא, שכמעט אחרי כל מונולוג שלה שנאמר באינטונציה הנכונה ובדיקציה הנהדרת שלה - הקהל מתמוגג ומוחא כפיים. בולט מאד הקשר הנהדר שיש לה עם שתי השחקניות המצוינות שלצידה שניכר שהן שמחות על כל מפגש בימתי איתה. היכולת שלה להמשיך ולהצחיק ולרגש קהל בגילה, מעניקה תקווה לכולנו.
מי שגדל כמוני בבית פולני הארד קור, ייצא מהמחזה בתחושת שמחה גדולה, ואולי אפילו עם דמעה קטנה בקצה העין, על הבית שגדלנו בו ולא קיים יותר. ממה שחוויתי, האולם היה מפוצץ והקהל - גם לא פולנים מלידה או מבית - חווה רגעים של אושר בימים טרופים אלה.
