צילום: נבו מרגלית"נוצר", תיאטרון פרינג` מובהק, שהוקם לפני 30 שנה על-ידי הבמאית דלית מילשטיין והמחזאי והבמאי אבישי מילשטיין (אין ביניהם קשר משפחתי), מתמודד עם הקלאסיקה התרבותיות, "אדיפוס", שלדברי משרד היח"צ עוסקת ב"שליט נערץ שמוכן להקריב את עצמו כדי להציל את ארצו מהתפרצות של מגיפה, או פוליטיקאי נכלולי שמסתיר חור שחור בעברו?".
ההצגה מתחילה עוד הרבה קודם למתרחש על הבמה, בבר מסוגנן השוכן מחוץ לאולם המופעים. ספק כחלק מההצגה ספק לא, מחלק לקהל הברמן (שגם מגלם ברמן בהצגה) קאווה ומקיים הרמת כוסית.
תוך כדי המתנה, נשמעות חזרות על טקסט מן אולם הסמוך, והקהל הנרגש דרוך בציפייה לקריאתו אל הכרוז לכניסתו אל האולם, וכך כבר בשלב זה הופך הקהל לפחות במידה מסוימת, לחלק מההתרחשות העלילתית.
צילום: נבו מרגליתהמחזה "אדיפוס" נזכיר, מגולל את גיבור הדגל של סופוקלס, שסיפור חייו נמסר כבר בלידתו, על פיו יישא את אמו לאישה ויהרוג את אביו.
נחושה לשנות את רוע הגזירה, הפקידה אימו יוקסטה המלכה את אדיפוס בידי יד ימינו של המלך, שציווה להרוג את הילד בהר קיתריון, אך משום רחמיו הוא בחר למסור אותו בידי רועה צאן על מנת שזה יהרוג את התינוק. אך הוא מתברר מרחם עליו ומוסר אותו לידי רועה אחר שמעבירו לפוליבוס - מלך קורינתוס, שהיה חשוך ילדים.
מכאן, הופך הסיפור לזה של אדיפוס עצמו, לאחר שמבין מפי האורקל של דלפי על הקללה הנוראה, ומנסה להיאבק בגזרת הגורל.
מתוך אמונה שפוליבוס ומרופה הם הוריו הביולוגים, ומחשש שתתגשם הנבואה, מחליט אדיפוס לברוח ולהתרחק מממלכת קורינתוס לכיוון תבאי.
צילום: נבו מרגלית במהלך נדודיו הוא פוגש בקבוצה של שבעה אנשים ואיתם מתפתח ויכוח. הוא ואנשיו רוצחים ששה מחברי הקבוצה, מבלי לדעת שאחד מהם הוא אביו, ליוס המלך.
בהמשך מציל אדיפוס את העיר תבאי, בה נולד, מהספינקס, והופך בעצמו למלך. הוא מתאהב ביוקסטה המלכה (אימו) ונושא אותה לאישה וכך למעשה מתגשמת הקללה.
צילום: נבו מרגליתהמחזה בעיבודו החדש עבר מודרניזציה, כאשר הטקסט מונגש יותר לקהל הצופים כמו גם הדימויים הרבים לאורכו שהותאמו לקהל העכשווי. דימויים אלה למשל התבטאו בתחילת המחזה, כאשר נכנסה השחקנית בהט קלצ`י המשחקת את אחת מתושבות תבאי והסבירה לקהל כי היא מעוניינת לערוך ניסוי אמנותי קצר, וביקשה ממנו לחזור על משפטים כמו: "המדינה במגפה השכל לא מוצא תרופה", "אין סוף למתים המדינה גוועת" או "אלה שלא ימותו הלילה ידביקו אחרים".
צילום: נבו מרגליתבמחזה שנכתב במאה החמישית לפני הספירה, ברור לגמרי מה הביא לאותה מגיפה ומה נדרש לעשות כדי לחסל אותה. יש חטא ויש עונש, והאלים יודעים היטב מה הם עושים. גם בעיבוד האקטואלי בתרגומו של שמעון בוזגלו קל להבחין בביקורת החריפה שמעביר מילשטיין, ממייסדי התיאטרון כאמור על עיסוקו של מנהיג רב עוצמה וחסר מעצורים במירוץ להשגת מטרותיו לצבירת כוח שיבטיח לו יציבות שלטונית.
צילום: נבו מרגליתשלא במפתיע, הדמות המרכזית במחזה רומזת לבנימין נתניהו, ונדמה כי מילשטיין מבקש להעלות לדיון את הסוגיה ולבחון האם מדובר בשליט נערץ שמוכן להקריב את עצמו כדי להציל את ארצו מהתפרצות של מגיפה המתרסק תוך כדי ניסיון למצוא תרופה לה, או בפוליטיקאי נכלולי שמסתיר חור שחור בעברו.
דן שפירא הלא הוא "אדיפוס" כריזמטי ואנרגטי, ויחד עם שאר השחקנים הם משתמשים לא פעם בפנייה ישירה אל הקהל בשאלות נוקבות תוך שיתוף המתרחש על הבמה כמו מגדירים מחדש את היחסים בין השחקנים לקהל. בעקבות זאת, הופך הקהל לחלק בלתי נפרד מההצגה, ומקבל הזדמנות להשפיע ולהיות מושפע בכל עת.
צילום: נבו מרגלית לצידו בקאסט, עודד קוטלר המוערך בתפקיד הנביא העיוור טירסיאס וגם השחקנים אנה סטפן, ערן בוהם, בהט קלצ`י, מוצי אביב וראם אהרוני.
התפאורה הורכבה משני מסכים - מסך לבן ומסך ירוק ובר פינתי בירכתי הבמה. לאורך כל ההצגה השימוש במסכים ניכר ויש לו חלק חשוב בעלילה. על המסך הלבן הוקרנו קטעי סרטים שצולמו לעיני הקהל בלייב, בעזרת מצלמה שמחזיק אחד מהשחקנים על גבי מסך ירוק וכך הוא נחשפים הזיוף והעמדת הפנים בממשל, כמו מה שמתרחש לעיניי הקהל - שקר אחד גדול.
צילום: נבו מרגלית התאורה, שתומכת בתפאורה מפורטת מאוד וניכר כי עמלו עליה באופן מדויק וככזאת היא משפיעה על נראות הסצנות השונות ומסייעת להבין את ציוני המקומות, הזמן והרגשות שהדמויות חוות.
צילום: נבו מרגליתההצגה מתאימה לקהל שחפץ לצפות בטרגדיה של סופוקלס מזווית מסגרת אקטואלית ורלוונטית, עם ראייה שונה, לא מתנצלת, שמציפה תהיות ומחשבות. ובנימה קצת יותר אישית, אדיפוס שמדיפוס, אבל תודו - אמא, יש רק אחת!
