יח"צמסתבר שכשם שקיים בטבע חוק שימור החומר, כך גם בעולם הרוח, הכול נשאר בזיכרון דבר לא נעלם או נאלם, הכל נצור אי שם עמוק עמוק בתת מודע, אך יבוא רגע שהזיכרון שהרוח ההישרדותית שלך עשתה מאמץ עז כדי להיפטר ממנו, ישוב, יוצת ויסתער, כך שניסיון ההדחקה של טראומות לא באמת עוזר כאן.
כל מי שחווה טראומה יודע שיש לה השלכות, זאת למרות שמקומה להגן עלינו מחוויות רגשיות מסוכנות שאם חלילה נעשה מאמץ לשמר במודע אנו עלולים לאבד את השפיות.
מה קורה לחיילים שלנו ברצף האכזר של מלחמות ישראל ומבצעי הלחימה השונים מאז קום המדינה במציאות הישראלית הכול כך כאוטית? ואם נתייחס לאקטואליה, נשאל מה קורה לנו ולכל אותם אנשים בעולם לאחר תקופה של סגר שיצר מעין בידוד קולקטיבי עקב מגפה, איבוד מקורות פרנסה ושמיטת הקרקע של כל כך הרבה בני אדם, ואף שההצגה "שביר" נכתבה רגע לפני פרוץ הקורונה היא בעצם על זמנית.
יח"צחייל הולך לאיבוד
"שביר" בבימויו של אלחנן שפירא היא סוג של מיקרוקוסמוס של המציאות האקוטית השוררת בחברה הישראלית, קצת מזכיר את הסרט האלמותי "החיים על פי אגפא" אולי אפילו ניתן הצגת המשך.
שפירא שמחזותיו מוצגים בתיאטרון הסימטה ("הרווק", "תמות אהובי", "פקידת קבלה", "ציפור שחורה" ו"עכבארים") מוכר כמי שמבקש לעודד את הצופה לחשוב, לגרום לו לסולידריות עם נושאים טעונים ומורכבים.
יח"צ30 שנים לערך חלפו מאז צאתו לאקרנים של "החיים על פי אגפא", והוא עדיין חריף ואקטואלי כפי שהיה בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, וכמו הסרט ההוא, גם במחזה המדובר ולמרות שהספיק להסתיים מילניום והתחלנו עשור שלישי במילניום החדש - דבר לא השתנה תחת השמש.
אותם שסעים חברתיים, אותו ניכור חברתי, אותו סכסוך ישראלי –ערבי, אותה מציאות אפוקליפטית. כמו בסרט גם פה, העלילה מתרחשת בבר אפלולי. האנטי גיבור הוא חייל שעבר פוסט טראומה, הוא מוצא נחמה פורטה בשתיית אלכוהול עד כדי איבוד חושים בבר אליו מתנקזים עלובי החיים של החברה.
יח"צ למרות שכל אחת מהדמויות שקועה עמוק בתוך הסחי שלה, הגיבור מוצא "אוזן קשבת" לתסריט חיו המבולבלים לחלוטין בין באי הפאב וממש כמו בסרט שבסופו חבורת חיילים הורגת ביריות ורימונים את כל הנוכחים בפאב כאקט של נקמה, גם כאן החייל שהוא הדמות המרכזית בהצגה שולף אקדח ויורה בבאי הפאב שכולם דמויות הלקוחות מן הביבים ואז מתאבד.
"שביר" היא כאמור מיקרוקוסמוס של אותה מציאות נוראית בה אנו חיים, במהלך הצפייה בהצגה קשה שלא להיזכר באיציק סעידיאן החייל בעל הפוסט טראומה ששרף עצמו מתוך ייאוש ותחושה של חדלון ואטימות של המדינה עליה יצא להגן והמחיר הנפשי ששילם בולם אותו מלנהל שגרת חיים רגילה.
נדמה כי שפירא שמנסה לשרטט דיוקן של המציאות הישראלית, מצליח לפרק את אותה למרכיביה היציגים, לכנס אותם בלוקיישן סימבולי אחד ולאפשר להם להתנפל זה על זה בחרון אף אפוקליפטי, דרך ערעור של ציפיות הצופה.
אז בשם כל האיציק סעידיאנים, בואו לצפות בהצגה שמכילה עם הרבה עצב אבל גם עם לא מעט הומור חבוי.