מוזיאון תל אביב התחדש באגף חדש שתוכנן על ידי האדריכל האמריקאי פרסטון סקוט כהן, ואני התפנקתי במופע "באתי, ראיתי" של תיאטרון קליפה.
אולי המילה מופע אינה מדויקת, הייתי חושבת שמתאים יותר לקרוא לזה "תיאטרון חזותי", אבל לטובת הכתבה נתייחס למילה מופע.
ובכן, המופע הזכיר לי מעט את סדרת הסרטים STEP UP, המתארת רקדנים שהשתלטו על מוזיאון כדי להביע מחאה.
המופע, שאורכו כשעה, סוחף את הקהל למסע בין חלקיו השונים של המוזיאון, שנחצב באדמה, תוך שימוש בקירותיו ומרחביו, כמו גם במדרגות הנעות בו, לצד שימוש בפתקים, בשירים, במבטים, בכלי נגינה, בקול, בביגוד ובתנועה.
חברי קליפה חברו למוזיאון והשתמשו במבנה האנכי לניצול האלמנט הווקאלי, ולכן המופע מתקיים בשבע זירות שונות ברחבי המוזיאון. הקולות מתמזגים לתשעה שירים בועטים שכתב אריאל ברונז (שביים את המופע יחד עם עידית הרמן), המושרים בסגנון א-קאפלה ללא ליווי של כלי נגינה על ידי חמישה זמרות וזמרים מהתחום הקלאסי.
מדובר בטירוף וירטואוזי של קול ותנועה המשולבים בנגינה נועזת ולא פשוטה שהלחין בהצטיינות המוזיקאי רועי בן-סירה, ואותה זוכה הקהל לקבל כקובץ בסוף המופע.
יצוין, "באתי ראיתי", הוא מופע אימרסיבי, שבו הקהל לוקח חלק פעיל במופע התנועתי המתרחש סביבו ובתוכו, תוך שידול תכליתי לאינטראקציה בין קאסט המופע לקהל, במטרה שזה האחרון יהפוך כאמור לחלק מההתרחשות האומנותית.
את התלבושות המרהיבות יצר עבור המופע המעצב הישראלי הד מיינר – שסומן על ידי מגזין האופנה הנחשב "WWD" לפני כשנתיים כ"המעצב המסקרן של השנה".
לקראת סוף המופע, מובל הקהל לקרקעית המוזיאון, כשמאות פתקים, שהמילה: "רגע" רשומה עליהם, נופלים על ראשו כמפולת שלגים. זה בהחלט היה "רגע" מכונן, בו תהיתי האם אנחנו באמת חיים את הרגע.
לפתע השחקנים, נכנסו למעלית ועזבו את הקהל, מבולבל משהו, בניסיון להבין כיצד לצאת מהמבוך...
ואני, שהמילה "רגע" שצנחה לה מגבוה והתיישבה לה בנחת על ראשי, כמו גם המופע הניחן בייחודיותו לקחתי את הרגע הזה וישבתי לכתוב (ראו בהמשך) תוהה האם אנו אכן נמצאים ברגע או שמא מתקדמים אל עבר הרגע הבא, בוחנת את השפע לטוב ולרע, נעה במהירות האור הלאה במטרה לבדוק האם האור בקצה המנהרה הבאה הוא מואר יותר...
לְהִתְמַסֵּרלַלֹּא יָדוּעַ
לַיָּדוּעַ
לָרֶגַע
לָרְגָעִים הַבָּאִים
לַמָּחָר
לְהִתְמַסֵּר
לַכְּאֵב
לַשִּׂמְחָה
לָאַהֲבָה
לַנְּשִׁימָה
לַפַּרְפָּרִים
לָאֱמֶת...