אילוסטרציה, צילום: אתר pixabay
בתחילת השבוע, בסדנה שאני מנחה, תקשרתי למשתתפים את קבוצת טוהר, קבוצת הישויות שאני מתקשר.
הם דיברו על ההתלבטות שיש אצל אנשים, בתקופה זו ובכלל. כך הם ניסחו את ההתלבטות: "האם כדאי לי להיות כפי שאני, או להיות כפי שהם?".
מי אלה אותם "הם" שטוהר התייחסו אליהם? לכל אחד יש את ה"הם" שלו. אלה יכולים להיות ההורים, האחים או בני המשפחה המורחבת. אלה יכולים להיות חברות/חברים או קולגות בעבודה. אלה יכולים להיות אנשים שאנו נחשפים אליהם ברשתות החברתיות או אנשים שאנו פוגשים ברחוב או בחוף הים.
לכל אחד יש את ה"הם" שהוא משווה את עצמו אליהם, חושב שאולי "הם" צודקים, יודעים, חיים נכון, מתנהלים נכון, נראים נכון, מרגישים את הרגשות הנכונים ו/או במינון הנכון, מגיבים נכון, משיגים בדרך הנכונה את הדברים.
אלה "הם" שלעומתם אנחנו מרגישים שאנחנו טועים, שאנחנו לא בסדר, שיש לנו בעיה, שאנחנו צריכים להשתנות, שאין לנו סיכוי. אלה "הם" שבהשוואה אליהם אנחנו יכולים להרגיש מסכנות, קורבנות, תסכול, ייאוש, פחד, חוסר אמונה וחוסר מוטיבציה.
העניין הוא, אמרו טוהר באותו תקשור, שאין לנו באמת אפשרות להיות "כפי שהם". אנחנו לא באמת יכולים לפתע פתאום להשתנות מקצה אל קצה, להחליף אישיות ו/או גוף. אנחנו ממשיכים להיות אנחנו גם כאשר אנחנו הולכים לטיפול ומפתחים מודעות עצמית. גם כאשר אנחנו משתנים, אנחנו ממשיכים לשמור על הליבה שלנו כמו שאנחנו מכירים אותה.
במילים אחרות, השאלה "האם כדאי לי להיות כפי שאני או כפי שהם?" היא הטעיה עצמית. השאלה האמיתית היא: "האם לקבל את עצמי או להמשיך לנסות בכוח להיות מישהו אחר?". כלומר, הבחירה היא בין אהבה עצמית לבין מלחמה עצמית.
מדוע אנחנו מנסים בכל הכוח להיות כמו שהם? משום שהצורך שלנו בשייכות הוא אחד מהצרכים הבסיסיים שלנו, והפחד אומר לנו שאם לא נהיה דומים לאחרים אנחנו עלולים להישאר לבד.
הפחד מתבסס על חוויות קודמות כמובן – מצבים בהם מי שאנחנו, עורר באחרים תגובות של התרחקות, ביקורת, כעס, חרם ואפילו נטישה של ממש. זה יכול לקרות בתינוקות, בילדות בנערות וגם בבגרות, כמובן.
בעוד שהפחד מתבסס על חוויות שקרו לנו בעבר, העצה שהוא נותן לנו לגבי העתיד היא אינה עצה ישימה. אם נילחם כדי לשנות את עצמנו כך שנהיה דומים לאחרים, לעולם לא נחווה סיפוק והנאה. גם אם נסתיר ככל שאנו יכולים את עצמנו, ייתכן ואנשים מסוימים יקבלו אותנו, אבל תמיד נרגיש רחוקים, לא נחווה אינטימיות ממשית, לא נהנה מחופש פנימי וחיצוני, ואנו עשויים להתמודד עם שנאה, כעס ותסכול תמידיים.
איך פותרים את הפלונטר?
מסכימים לאבד את השייכות שאנו מנסים להשיג או לשמור עליה. במילים אחרות, מסכימים להישאר לבד. זה אינו אומר בהכרח שנישאר לבד, אבל ברגע שאנו מסכימים להישאר לבד, לפחד אין יותר אחיזה עלינו. ברגע שאנו מסכימים, במודע, לאפשרות שהרע מכל יקרה לנו, אנו מחזירים לעצמנו את החופש להיות ולבחור.
במהלך החיים שלי למדתי שכאשר אני מרשה לעצמי להיות כפי שאני, לפעמים יש אנשים שלא אוהבים את זה, שמתרחקים ממני, שפוגעים בי בדרך. זה כואב, זה לפעמים כואב מאוד. אבל בטווח הארוך זה משתלם: ככל שאני מרשה לעצמי להיות אני, אני יכול לפגוש אנשים חדשים שישמחו להיות בקרבתי בעודי חי ונוכח כפי שאני. אני, ולא הם.
* הכותב מתקשר עם ישויות בכלל ועם קבוצת טוהר בפרט, מנחה סדנאות ללימוד תקשור, עיתונאי וסופר.