שיר לזכר דודי, סגן אליהו דיסקין זִכרונו לברכה

   

ביום הזיכרון עומדת ישראל מלכת. ביום זה כולנו זוכרים, זוכרים ומזכירים!

אשתקד כתבתי שיר על אבא שלי, אבא שבגיל עשר שכל את אחיו - סגן אליהו דיסקין ז"ל.

אמש, במסגרת "משואה לתקומה" - ערב ההנצחה לחללי מערכות ישראל הקראתי את השיר ב-zoom.

 

דקות ספורות לפני מועד ההקראה נחנקתי מבכי. בכי של אישה שהתובנות כמו הוצתו מחדש, אולי הוצתו לראשונה.

אישה שהפכה לרגע לאותה ילדה קטנה בת עשר, אישה שנכנסה לנעליו של אביה, הילד שנותר לבדו ללא אחים, עם כאב צרור בחבילה ארוזה, וחווה כאב שאין שני לו... כאב שהפך אותו לאדם שהוא ואותנו למשפחה שכולה.

בכל שנה אנחנו מורידים מעלינו את המסיכות, מנקים מעצמנו את כל המחלוקות את הוויכוחים, מתייחדים עם זכר הנופלים ועם הנופל הפרטי שלנו.

בילדותי, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה הייתי מלווה את אבא לבית העלמין, כדי לנצור את זכר אחיו. שם התייחדנו, הוא ואני, הוא ואחיו, אני ודודי, הדוד שלא הכרתי, הילד שמעולם לא הקים משפחה, הילד שלא זכה לאהוב, הילד "בעל הבלורית" שכבר לא איתנו.

 

 סגן אליהו (אלי) דיסקין

 

כְּאֵב צָרוּר בַּחֲבִילָה אֲרוּזָה / יפעת דיסקין

אַבָּא שֶׁלִּי גִּלָּה אֶת הַכְּאֵב שֶׁלּוֹ
רַק בְּגִיל 50
כְּאֵב שֶׁהָיָה צָרוּר בַּחֲבִילָה אֲרוּזָה
מְהֻדֶּקֶת הֵיטֵב
לְבַל מַשֶּׁהוּ יִתְפָּרֵק שָׁם
לְבַל מִישֶׁהוּ יִנְשֹׁם שָׁם
שֶׁלֹּא נְדַבֵּר עַל יְדַבֵּר שָׁם

וְהוּא לֹא הַיָּחִיד

לִמְדִינַת יִשְׂרָאֵל שֶׁפַע חֲבִילוֹת כָּאֵלֶּה
וְזָר לֹא יָבִין.

כָּל כָּךְ קְטַנִּים אֲנַחְנוּ
אַךְ עֲשִׁירִים בְּחָכְמַת הַדְּמָעוֹת

הַיַּלְדָּה שֶׁבִּי רוֹצָה רַק לִצְחֹק...