אילוסטרציה, צילום: אתר pixabay
לאורך מרבית שנותיי שמעתי שוב ושוב אנשים שאומרים שקשה להגדיר מה זו אהבה. מרבית הניסיונות לתאר את האהבה היו מסתיימים עם האמירה הזו, ששיווה לאהבה נופך רומנטי מסתורי. נופך שאנשים, כך אני מבין בדיעבד, גם נהנו ממנו; אם אי אפשר לתאר אהבה, זה הופך אותה ליותר נחשקת.
אם אתם נמנים על אלה שאוהבים את המסתורין שיש סביב האהבה, אני מציע לכם כבר עכשיו להפסיק לקרוא את הטור הזה, כי אני עומד להפוך את האהבה לברורה, מקורקעת, נגישה.
אז מה זאת אהבה? רצון לעשות טוב, לשתף פעולה.
היזכרו בעצמכם כאשר אתם אוהבים מישהו, כאשר הלב שלכם פתוח. זה לא משנה אם מדובר באהבה לאדם מסוים או אהבה לעצמכם או אם אתם מרגישים אוהבים באופן כללי. אין זה משנה גם מהי עוצמת האהבה שאתם מרגישים. לכל אותם מצבים יש מכנה משותף: ההרגשה מלווה בדחף עמוק לתת, לעזור, להתקרב. יש בה כבוד, רגישות, אכפתיות, נדיבות וטוב-לב.
כאשר אני אוהב, אני רוצה שלאנשים יהיה טוב. אני רוצה לעזור למי שאני אוהב להגשים את עצמו, לבטא את עצמו. תחושת האהבה דוחפת אותי לתת יד, להגיד כן, לשתף פעולה.
האהבה מתחילה בתוכי
אם אנחנו רוצים לחיות יותר מתוך אהבה, עלינו להתחיל את השינוי בחיים האישיים שלנו, כלומר עם עצמנו. עד כמה אנחנו עוזרים לעצמנו, נותנים יד לעצמנו, משתפים פעולה עם עצמנו? עד כמה אנחנו תומכים בעצמנו, מקבלים את עצמנו, נותנים לעצמנו מרחב ומקום?
כדי שהדברים יהיו יותר ברורים, כדאי לבחון זאת בתחומי החיים השונים: עד כמה אני מקשיב למה שאני צריך ולמה שאני מרגיש, ונותן לזה מענה? עד כמה אני עוזר לעצמי כאשר אני חלש ופגוע? עד כמה אני מעודד את עצמי כאשר אני מאבד ביטחון? עד כמה אני שמח בעצמי ביום-יום?
הבעיה מתחילה בדחייה
האתגר טמון בכאב הדחייה הקיים בנו, כאב שאנו מפחדים שיהפוך להיות מציאות. כאשר גדלנו, למדנו מהמבוגרים כיצד להתנהג. כלומר, מה לא להרגיש, מה לא לחשוב, מה לא להגיד ומה לא לעשות.
כילדים אנו תלויים במבוגרים להישרדות שלנו, לתחושת השייכות, ולכן אנחנו מאמצים את מה שמלמדים אותנו - להדחיק את מה שלא מקובל ולבטא את מה שכן מקובל. כלומר, דוחים את מה שיביא כלפינו דחייה ונטישה, מפגינים את מה שיביא אהבה וקבלה.
זו הסיבה שלאהוב את עצמנו זה דבר לא פשוט: אם נלמד לאהוב מחדש חלקים בתוכנו, שספגנו בעבר דחייה כאשר הם באו לידי ביטוי, מי יבטיח לנו שלא נדחה מחדש? אם אפסיק לדחות את עצמי, מה מבטיח לי שלא ידחו אותי?
אני לא יכול להבטיח שאיש לא ידחה אותנו. אבל אני גם יודע שכמבוגרים יש לנו יכולת טובה יותר להתמודד עם דחייה מאשר כילדים – ואם לא, יש לנו דרך ללמוד כיצד להתמודד עם זה. אנחנו גם פחות תלויים באנשים כפי שהיינו כאשר היינו קטנים.
חשוב לזכור שנוכחותם של כל שאר האנשים בחיינו היא זמנית, מוטלת בספק, ורק הנוכחות שלנו תמיד תישאר. לכן, האהבה העצמית היא הגורם העיקרי שיקבע את איכות החיים שלנו, ואותה כדאי לחזק.
חשוב גם לזכור, כי אנחנו יוצרים את המציאות (גם אם אנחנו לא מבינים איך זה עובד בפועל): ככל שאדם מקבל את עצמו, הוא מקבל יחס דומה מהסביבה שלו.
אהבה היא דבר חשוב. היא הכוח המניע את העולם, יחד עם הפחד, ההיפוך שלה. חשוב שתהיה אהבה בין בני אדם, בין בני אדם לבין האדמה, בין בני אדם לבין עולמות אחרים. אותה אהבה מתחילה קודם כול באהבה שלנו לעצמנו. כלומר, במידת שיתוף הפעולה של כל אחד עם עצמו.
הכותב מתקשר עם ישויות בכלל ועם קבוצת טוהר בפרט, מנחה סדנאות ללימוד תקשור, עיתונאי וסופר. יש לכם שאלות? מוזמנים לכתוב לו.
