צילום: עדנה וידל
ירושלים – כמו ירושלים! אתה עולה אליה תרתי משמע, אתה מטפס אליה באוטובוס או ברכב מקרטע - היינו הך- עם הטיפוס משתלטת עליך רוחניות חגיגית וקדושה. הלב פתוח לקבל ולספוג את מה שהעיר הזאת מציעה - והיא מציעה הרבה, כולל את פסטיבל המחול הייחודי "מיפו עד אגריפס", שהתקיים השנה לעת ערב בין התאריכים 9-10 בספטמבר.
בפסטיבל הוצגו ארבע יצירות מחול המספרות ארבעה סיפורים במרחבים שונים ובלתי אמצעיים, אך ארבעתן התכנסו למתחם כללי שבין הרחובות יפו ואגריפס – ומכאן גם שמו של הפסטיבל ויחודו.
זוהי שנתו השביעית של האירוע, שבו משתפים פעולה היוצרים עם בעלי עסקים בשוק, ויוצרים עבודות מיוחדות למקום (Site specific), אך בשונה מאשתקד בה לקחו חלק כ-2000 משתתפים, לעת הזו הוגבל מספר המשתתפים בפסטיבל ל-500 שנדרשו לשריין מקומות מראש, וכך מסורת הפסטיבל לא נקטעה חרף הגבלות הקורונה.
צילום: עדנה וידל
אלעד שכטר, יליד ירושלים מנכ”ל קבוצת ק.ט.מ.ו.ן ומנהל אמנותי של פסטיבל "מיפו עד אגריפס", התעקש השנה על קיום הפסטיבל למרות הקורונה. שכטר שבין היתר יזם את "בית לקהילות יוצרות" בבית אליאנס תוך ניסיון להציע לקהל קול חדש, רענן ועדכני המתייחס למרחב בו הוא חי, החליט לצאת לדרך ולהתמודד עם האתגרים שהקורונה מציבה. אחד מהם היה להפוך פסטיבל למיני-פסטיבל ולהתמודד עם בחירה של ארבע יצירות בלבד לעומת אחת עשר בשנה שעברה.
סופיה קרנץ - המנהלת האומנותית של הפסטיבל החליטה השנה להגדיר נושא לפסטיבל - "לילה", וכל יוצר לקח את היצירה והעבודה לזווית האישית שלו. לדבריה של קרנץ, " ללילה יש קשר עכשווי, אי אפשר לבלות, לקחו לנו את חיי הלילה".
אלעד שכטר וסופיה קרנץ. צילום: עדנה וידלהתלוויתי לסיור-צפייה עם אזניות שמע - ביצירה ששמה בלבד מעורר סקרנות, "ג`קי בשוק". שם היצירה מחזיר אותנו לנקודת המוצא הרעיונית שלה: הסיור הראשון בבית הלבן שיזמה הגב` הראשונה של ארה"ב בשנת 1962- ג`קלין קנדי באמצעות המצלמה, אשר אפשר הצצה למעונה של משפחת הנשיאות בפני האזרח האמריקאי והעולם כולו, תוך ניפוץ התדמית של קנדי כאישה העדינה, השברירית שלבושה האופנתי הוא הדומיננטי, והצגה של ג`קי קנדי חזקה ואופנתית אך צנועה בה במידה.
צילום: עדנה וידל בחסות האנלוגיה הזו, יצאנו לדרך ממבנה "בית אליאנס" שהיווה את התפאורה הראשונית.
הרקדנית, היוצרת והעיתונאית, אורי לנקינסקי שמשלבת את השפה התנועתית עם השפה הכתובה הובילה בדמותה של ג`קי קנדי את הצופים לסיור בסמטאות שוק מחנה יהודה, תוך שהיא מתעכבת בנקודות ציון המספרות את סיפורה של ירושלים על משפחותיה, אגדותיה האנושיות ותככיה. בתוך כל אלה היא עוצרת ופוצחת במחול, לעיניהם המשתאות והסקרניות של באי השוק, שחוו מופע מחול במקום הכי עממי ולא צפוי- שוק מחנה יהודה.
צילום: עדנה וידל
ללא במה, ללא כרטיסים, ללא מקומות ישיבה, בין ריחות הדגים לשלל צבעי הממתקים, המתוקים והפירות בדוכנים העמוסים לעייפה, ובמרקם אנושי רב גוני מנגישה לנקיסקי בדמותה של ג`קלין קנדי את המחול ואת שפת הגוף ל"עמך ישראל" ולכל החפץ בכך, תוך שילוב אנקדוטות מסיפור חייה של קנדי (לנקיסקי היא גם שחקנית מצוינת), עד כי נדמה כי מדובר בתיאטרון האבסורד. לשבור את הפרדיגמה, לרדת מהבמה ולנוע ברחבי השוק ולהתחבר אל הווייתו וחושניותו של מחנה יהודה באמצעות המחול – אין ספק שמעבר לאומנות נדרשת עצמה ותעוזה גם יחד ואלה היו מונכחות שם.
אורי לנקינסקי. צילום אפרת מזור לנקינסקי שיחקה את הריקוד עד הקצה, עד כי נדמה לעתים שהיא מרחפת בסמטאות. שברירית, מעודנת ב"שמלה שחורה קטנה", אך חזקה ובעלת נוכחות ועצמה בתנועותיה המחוליות שכאילו קראו תיגר את מול החספוס של בעלי הדוכנים. בשילוב מימיקה וגינונים של גברת ראשונה, עם אנגלית של ילידת קנדה שגדלה בארה"ב - היא הייתה משכנעת ושבתה את לב הקהל.
צילום: עדנה וידל
את הסיור נעלה ארוחה אותנטית במסעדת "רחמו" המפורסמת במורד רחוב האשכול, שהגישה תבשילים ביתיים בנוסח יוצאי עיראק וחומוס לניגוב (איך לא...) מעשה נכדותיו של רחמו להתפאר שהלך לעולמו והותיר את הניהול להן. העיצוב הפשוט למראה מעיד על צביונה הביתי של המסעדה, השוכנת במבנה אבן בשוק. בקיצור, קחו מגש, המתינו בתור, אבל אל תתלבטו יותר מדי: הזמינו חמוסטה.
קורלי ותומיליו. צילום: מקס לינסקייצירת מחול נוספת וחינמית בה צפיתי נושאת את השם "הליכה לילית", אף במקרה זה השם מעורר תחושת מסתורין. היוצרים -רקדנים קורלי לדאם ותומיליו מינץ בריקודם הזוגי מספרים בחסות אווירת המסתורין הלילית בה הם מהלכים, את סיפור מערכת היחסים הזוגית על רגעיה היפים והאוהבים ועל נפתוליה וחתחתיה.
לרגע היחסים מלבבים והם מתמוגגים זו בחיקו של זה, ורגע המתח הזוגי גואה ומתפרץ. ההליכה המשותפת בלילה חושפת ממדים ומאפיינים שונים שבמערכות היחסים בינו לבינה. צמד הרקדנים מגיש סיפור של מורכבות אך באינטרפרטציה לא מתחכמת וברורה. תנועה מעגלית במרחב, ריקוד חזק וביצוע מרשים על גבול האקרובטי. המופע התקיים במקום ייחודי בהחלט- מרפסת הגג של "מרכז מוסללה" השוכן על גג בניין "כלל", חלקו מקורה וחלקו פתוח לשמיים, המוגדר מעבדה לחקר עירוניות יצירתית בת קיימא, מחבר בין אמנות, מודעות סביבתית וחשיבה מקיימת, מרחב שהוא גם ביתה של קהילת היוצרים "מוסללה".
מיה יוגל. צילום אפרת מזור הפסטיבל כלל שני מופעים חינמיים – "הליכה לילית" ו-"RESTING BEACH "FACE של היוצרת רקדנית מיה יוגל. בריקוד סולו, החושף סיפור אישי של יוגל אשר חוותה אובדן בגיל צעיר והביאה אותו ליצירתה, המחול מבטא כאב אישי העולה ממעמקי הנפש. המופע התקיים במרתף בית-אליאנס המקורי והמיוחד השוכן כפסע משוק מחנה יהודה.
אבידן בן גיאת. צילום: אפרת מזורמופע רביעי משולב קולינריה נקרא "דיורמה", יצירתו של היוצר, הרקדן והכוריאוגרף אבידן בן-גיאת, אשר בדומה לדיורמה, מציג את מיקום האדם בסביבתו הטבעית בת ימינו - שהם ארבעה קירות. בעבודתו בן-גיאת חוקר את הבדידות בלילה במקום סגור. יצירתו הוצגה בחושך כמתבקש מהנושא.
דיורמה. צילום: עדנה וידל ביצירתו הוא שיתף פעולה עם יאיר פרץ-דוידי מאייר ומעצב גרפי רב תחומי. המנות שהוגשו ותוכננו בשיתוף עם השף אייל אסולין כללו בין היתר פרוסות בגט מחמצת קלויות בשמן זית, עליהן ריבת תאנים ובלסמי, קממבר עזים מהערבה, צנונית, פיסטוק ובצל ירוק, וקוקטייל אלכוהולי מושלם של מרטיני לבן, ערק, סירופ ראס אל חנות ותמר הינדי, ומעל מרווה שרופה ומרווה מיובשת. ועם אומנות משולבת קולינריה מרנינה– מה צריך יותר מזה?
בוודאי תשאלו- מי מממן את כל הטוב הזה שנקרא "מיפו עד אגריפס"? ובכן, השנה בשל המצב הכללי והכלכלי – המימון הוצנע והצטמצם בשליש. היקף העבודות בהתאם. אך בימים של אומנות במשבר כל תמיכה ראויה להערכה, וזו מגיעה ממשרד התרבות, קרן ירושלים וקרן גודמן (קרן התרבות אמריקה ישראל).
ובחזרה לסיור איתו פתחתי - העבודה ג`קי בשוק: אין ספק שמדובר במופע יצירתי, ייחודי, מעניין ושונה. כזה המציג תפיסת עולם אחרת, המחברת ומאפשרת- לצרכן אומנות ולאלה שלא. נכון, לא צריך להיות מומחה למחול כדי לצרוך את המופע, אך יחד עם זאת קיים דיסוננס בין הרצון להנגיש את אומנות המחול למגוון קהלים ולשלב אותו בהוויית השוק וצבעוניותו - ובין הרקדנית בדמותה של קנדי הדוברת אנגלית מונגשת באזניות לאורך הסיור.
הכרטיסים יועדו לדוברי אנגלית וזה בסדר גמור, אבל זה לא עולה בקנה אחד עם ההצהרה בדבר ההנגשה לכל הקהלים.
אבל שלא תטעו, אני – נהניתי בטירוף, מגיע שאפו גדול לארגון הפסטיבל במגבלות ימי הקורונה ועל ההתעקשות לעשות אומנות ולאפשר לקהל ליהנות ולהזין את הרוח. ואתם? אתם בשנה הבאה מזמינים כרטיסים מראש כי ברוח הדברים שפתחתי - הרי "אין אויר כאווירה של ירושלים" (עגנון), ובעיקר כשנושבת בה רוח של אומנות עכשווית!
