טיול בירושלים בעקבות הספר "מישהו לרוץ אתו"

 צילום: שמעון גליאצנשפיגל

 

"עיר סיפור" 

 

20 שנה לאחר שתמר - זמרת מקהלה צעירה בעלת קול נדיר שברחה מביתה אל אכסניה לאמנים צעירים, ואסף - נער ירושלמי צעיר שיוצא בחיפוש בסמטאות מרכז ירושלים אחר בעליה של דינקה - הכלבה האבודה הפציעו ככוכבי רב המכר "מישהו לרוץ אתו", שכתב דויד גרוסמן,  חוזרים השניים לחיינו, הפעם במסגרת "עיר סיפור" - סיור בעקבות ספרו של הסופר, שזכה כידוע בפרס ספיר ואף הפך לסרט קולנוע מצליח בבימויו של עודד דוידוף.

 

"מאד נהניתי לכתוב את הספר; רצתי אחריו כמו שאסף רץ אחרי דינקה, או יותר נכון, נגרר אחריה. כשהספר יצא והגיעו תגובות – התחלתי לזהות חיוך מיוחד של אנשים שניגשו אליי, ידעתי שזה חיוך של "מישהו לרוץ אתו", שהם רוצים להגיד לי משהו על הקריאה", אמר גרוסמן .

 

גרוסמן: "בת של חבר סיפרה לי שהיא ובן זוגה טיילו בסלובקיה והייתה שעת בין ערביים – ופתאום יצאה אישה כפרית אל המרפסת, וצעקה `דינקה, דינקה`, וכלבה שהיא בין לברדור לגולדן רטריוור חצתה את השדות ורצה הביתה. הידידה שלי לא יכלה להתאפק, שאלה את בעלת הבית למה קוראים לכלבה דינקה, והיא ענתה: `מה זאת אומרת, בגלל הספר – מישהו לרוץ אתו`.

 

זכיתי בחיי בכל מיני תעודות כבוד ופרסים, אבל העובדה שיש על שמי כלבה בסלובקיה - עושה לי את זה. ועכשיו, אחרי 20 שנה – איורים ברחובות ירושלים בהשראת הספר, כך שילדים ומבוגרים יוכלו להסתובב בפינות העיר ולהתוודע להיסטוריה ולסיפור - זה מרגש אותי". 

 

 

את הסיור האמור יזמה "המחלקה לאמנות פלסטית" בעיריית ירושלים שבתמיכת משרד התרבות הפכה את הספר למסלול איורים מרתק במרחב הציבורי.

הקהל מוזמן לבקר במוקדים שונים שבהם מתרחשת העלילה (אלה שקיימים במציאות וגם אלה שכמעט), כולם ברחובות העיר ירושלים, למשל במקום שבו אל מול קהל מזדמן, כשהיא מלוכלכת ורעבה, שרה תמר תמורת כמה פרוטות, שירים של יהודה פוליקר, לאונרד כהן, קורין אלאל ומתי כספי, או במנזר המכונה בספר "תיאודורה" שבו התגוררה נזירה שנכנסה אליו מרצונה החופשי ונשארה כלואה בו 50 שנה שהיא מנותקת מהמציאות הממשית.

 

זאת לצד תחנות נוספות בכיכר החתולות, במגרש הרוסים, בכיכר ציון, בנחלת שבעה וגם בקרבת גן העצמאות ובמסעדה של לאה - דמות מהספר המגלמת אם חד הורית המגדלת את בתה באהבה ובמסירות.

 

 האמנית ליאורה וויז ועבודתה. צילום: קובי טיריפינטו

הסיור הוא למעשה שיטוט ברחובות העיר במסע אל המוכר והבטוח אך גם אל המחדש והמסקרן.

 

את המסע מלווה מימד חזותי פרי עמלה של האמנית הרב תחומית ליאורה וייז, לצד מימד שמע בדמות קטעי פודקאסט בקולם של נשיא המדינה - ראובן ריבלין, ראש עיריית ירושלים - משה ליאון, גרוסמן עצמו ותלמידי בית הספר "הניסויי" - מבתי הספר הראשונים בארץ שפעלו בשיטת חינוך פתוחה ודמוקרטית, הנחשב לאחד ממוסדות החינוך המבוקשים והמוצלחים בבירה.

ליאורה וייז שנתבקשה על ידי המחלקה לאמנות בעירייה ליטול חלק בפרויקט, היא ירושלמית העוסקת בציור, בהדפס, ובפרפורמנס ייחודי הנמצא על התפר שבין אמנות פלסטית לאמנות הבמה. לטובת סיור "עיר סיפור" היא איירה 8 יצירות, כולן בהשראת הספר של גרוסמן, ואלו הוצבו כאמור בשמונה מיקומים שונים בעיר – בפינות חמד ובנקודות ציון חשובות.

 

וייז: "משימה מאתגרת ומפתה כאחד נפלה לחיקי - לתרגם סיפור לאמנות במרחב הציבורי. לא סתם סיפור אלא את הסיפור של דויד גרוסמן, ולא סתם חלל ציבורי אלא קירות בתים במרכז העיר ירושלים. בספרו מלהטט גרוסמן בוירטואוזיות בין ירושלים המוכרת לירושלים הסמויה מעין, בה נערות ונערי רחוב חיים במציאות של ניצול והתמכרויות לסמים, אך דווקא אצלם יש חברויות אמת ואהבה.

בכדי לאייר את הספר יצרתי תנועה בין רחוק לקרוב, כלומר, ככל שמתקרבים לשלט מגלים רובד נוסף: מרחוק מפתה הצבעוניות העשירה. כשמתחילים להתקרב מזהים בשלט את המרחב העירוני שבו אנחנו עומדים. בכיכר ציון נגלים הבניינים המוכרים שבה, בגן התות - עצי התות והספסלים האופייניים. כשמתקרבים עוד יותר נרקם כבר סיפור דרך הדמויות, הבעות הפנים שלהן והאינטראקציה שביניהן. כשניצבים ממש קרוב, יכולים לקרוא משפטים מהספר השלובים באיור.

מי שלא קרא את הספר ימצא בשלט סיפור מסקרן. מי שקרא אותו, יגלה את האזכורים למה שכתוב בו, יזהה את הדמויות ויתהה על מראן. גם הפתעות טמונות באיור - למשל, ה"חתולות" הירושלמיות שזלגו מכיכר החתולות לכל האיורים".
 

 צילום: שמעון גליאצנשפיגל 

 צילום: קובי טיריפינטו

 צילום: קובי טיריפינטו

 

מתחת לכל יצירה, על שלט ההסבר מופיע קוד סריקה שמוביל את המטיילים להֶסְכֵּתִים - קטעי שמע קצרים המורכבים מרקע היסטורי וקטעי קריאה מרגשים מתוך הספר בקולה של עינת אבני, זאת לצד קטעי השמע הנ"ל, וכך נוצר לו למעשה מסלול סיור אמנותי במרחב הציבורי, שבו ניתן לסייר עצמאית באמצעות מפה, או להצטרף לאחד הסיורים המודרכים שנבנו במיוחד לנושא.

 

שילוב שלושת הממדים יוצר חוויה של טיול מסוג אחר, חוויה המשלבת את תחומי האמנות החזותית, הספרות והשמע. השיטוט בין התחנות השונות, היצירות וקטעי השמע הותאמו באופן כזה שיאפשר לילדים ולמבוגרים כאחד להסתובב בפינות העיר ולהתוודע להיסטוריה ולסיפור.

 

 תמול שלשום. צילום: קובי טיריפינטו

 

את ערב השקת הסיור לעיתונאים בחרו קברניטי אגף התרבות של עיריית ירושלים לחתום כמתבקש בבית הקפה הספרותי "תמול שלשום" שייסד הסופר והעיתונאי דוד ארליך (61) ז"ל  שהלך לעולמו השנה באופן פתאומי, ככל הנראה בשל התקף לב.

 

בית הקפה וחנות הספרים שייסד הפכו כידוע למוסד מרכזי בחיי הלילה והתרבות של העיר.

 

 בר בלפר ובן זוגה שחר כהן ב"תמול שלשום". צילום: קובי טיריפינטו

 

להשלמת האווירה השתתפה באירוע ההשקה בר בלפר - כוכבת הסרט "מישהו לרוץ אתו", שגילמה כזכור את דמותה של תמר בסרט וזכתה עבור התפקיד הזה בפרס האקדמיה לטלוויזיה. בלפר ביצעה שני שירים: "יומולדת" של ברי סחרוף, ושיר נוסף, שהלחינה לפי מילים שכתב גרוסמן. בעלה שחר כהן ליווה אותה בגיטרה.

 

 מפת הסיור. צילום: אתר עיר סיפור

 

 

 כיכר ציון. איור: ליאורה וייז, יח"צ

 

 

כיכר ציון, צרובה בתודעה הציבורית מהפגנת הימין מאוקטובר 1995, שבה הוצגה כזכור תמונתו של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, במדי SS.

 

בכיכר הזאת, שנמצאת במפגש שבין מדרחוב יפו, הציר ההיסטורי שהוביל מהעיר העתיקה ליפו, ומדרחוב בן יהודה, היו תמיד התקהלויות והפגנות: ב-1948 לדוגמה הכריז שם מנחם בגין ז"ל על פירוק האצ"ל והצטרפות לצה"ל; ב-1952 הוא הוביל משם את ההפגנה שקראה להתנגדות להסדר השילומים עם גרמניה; ב-1971 הפגינו במקום חברי תנועת "הפנתרים השחורים" כנגד הקיפוח העדתי וב-2005 התקיימה בכיכר הפגנה סוערת נגד ההתנתקות.

 

ציטוט מהספר: "תמר אחזה בידו של שי ומשכה אותו אחריה. הוא קם בכבדות. דינקה זינקה, מבולבלת בין רגלי ההמון. תמר צעקה לשי שירוץ. הוא הלך. לאט מדי. כאילו רצה להיתפס. הכלבה עמדה ונבחה בקול, תמר קראה לה וקיווה שהיא באה בעקבותיה" (עמוד 264).  

 

 בן יהודה, איור: ליאורה וייז, יח"צ

 

 

בן-יהודה כידוע, הוא רחוב המסחר הראשי בלב מרכז העסקים של העיר, וככזה הוא מהווה את אחת הצלעות של "המשולש הירושלמי".

 

הרחוב מקשר את כיכר ציון שעל רחוב יפו לרחוב קינג ג`ורג`, ובהמשך לרחוב בצלאל. בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוסב חלקו העיקרי של הרחוב למדרחוב, יחד עם מספר רחובות קטנים סמוכים.

 

בתודעה הציבורית נצרב המדרחוב כמקום שבו ארע בשנת 1997 פיגוע בן שלושה פיצוצים רבי עוצמה שהחרידו בצהרי היום את הרחוב וגבו את חייהם של עוברי אורח תמימים.

 

ציטוט מהספר: "הוניגמן פתח סופסוף את הפתק "שמי תמר ואני מאד מאד זקוקה לעזרתכם. תבקשו לדבר עם אישה בשם לאה, תאמרו לה ככה: בשעה שקבענו, ביום שקבענו, ברחוב שמאי, מול המוניות" (עמוד 236-237).

 

 טליתא קומי. איור: ליאורה וייז, יח"צ

 

 

ברחוב המלך ג’ורג’ פינת רחוב בן יהודה, בסמוך לבניין "המשביר לצרכן", עמד עד שנת 1980 בית היתומות הגרמני טליתא קומי (שם ארמי עברי) שנוהל על ידי האחיות הרחמניות הדיאקוניסיות מקירטוורט שבגרמניה. מדובר בבניין רב ערך ארכיטקטוני והיסטורי שנהרס על ידי יזם נדל”ן.

בשנת 1980 הוקם על רחבת המשביר אתר המתעד שלושה יסודות ארכיטקטוניים שפורקו מהבניין היפה שנחרב, אלה כוללים את חלקו העליון של קיר הכניסה לבניין לרבות השלט והשעון, ארובת הבניין ומבנה של חלון גותי.

 

ציטוט מהספר: "תסלחי לי שאני שואלת, המתיקה האישה ופניה הרכות, השמנמנות התקרבו לפתע מאד לפניה של תמר, "אבל ההורים שלך, הם יודעים שאת ככה, לבד ברחוב?"  (עמוד 118).

 

 גן התות. איור: ליאורה וייז, יח"צ

 

 

להקת "הדג נחש" כתבה עליו שיר, ילדים שיחקו בו עוד מהמאה ה-19, הנשיא החמישי יצחק נבון גדל לצדו, והוא נחשב לנקודת המפגש הכי פופולרית בשכונת נחלאות. כן, אם עוד לא ניחשתם שהרי מדובר בגן התות או בשמו הרשמי "גן הבוסתן הספרדי".

 

הגן  עם חמשת עצי התות, קיבל את שמו בזכות יוסי בנאי ובזכות המחזה "בוסתן ספרדי" שחיבר הנשיא יצחק נבון ז"ל, שגדל כאמור בין סמטאותיה של השכונה.

 

ציטוט מהספר: "אסף ודינקה עברו ליד בית-כנסת שאנשים בבגדי-עבודה התפללו בו מנחה בניגון המוכר לו, הניגון של אבא וסבא שלו. חלפו על פני גוש בטון מכוער - מקלט ציבורי מכוסה ציורי ילדים צבעוניים - עוד בית-כנסת, סמטה צרה מאד שערבה בוכייה השתפלה על רוחבה כחופה" (עמוד 175).

 

 אבן ישראל. איור: ליאורה וייז, יח"צ

 

 

אבן ישראל היא השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות עיר העתיקה (ב-1875) ושמה בא לה מהכוונה הראשונית לפיה בשכונה יהיו בסך הכל 53 בתים – בגימטריא – אבן, וכן מפסוק הלקוח מברכת יעקב ליוסף בספר בראשית פרק מ"ט, פסוק כ"ד. 

 

ציטוט מהספר: "המפתח יהיה מתחת לעציץ השני. אם תחליטי שנמאס לך לישון בגן העצמאות, נניח - השירות-חדרים שם לא יהיה מספיק בסטייל, תבואי אצלי למחסן, תישני לילה אחד כמו בנאדם, נראה לך?" (עמוד 56).

 

 צילום: קובי טיריפינטו

 

 

כיכר החתולות ("חתולות" במלעיל בפי הירושלמים) או בשמה הרשמי כיכר "מכבי מוצרי" הוא כינוי נפוץ לכיכר השוכנת בשכונת נחלת שבעה, מול גן העצמאות ובריכת ממילא, בין הרחובות הלל וריבלין. 

 

הכיכר קרויה כידוע על שמו של אחד ממפקדי הפלמ"ח (מכבי מוצרי), שהופקד על ליווי השיירות לירושלים לקראת מבצע יבוסי בתקופת מלחמת העצמאות, שנורה במהלך הפעילות ומת מפצעיו. 

 

בתודעה הציבורית נצרבה הכיכר כאזור בילוי אך שמה יצא למרחוק גם בשל אירועים אלימים שהתרחשו בה בעיקר בהקשר של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני ויחסי יהודים-ערבים בכלל. 

 

מזה שנים שהכיכר, על אף שהיא ניצבת בטבורה של העיר, מוזנחת ומלוכלכת, ומלאה בבסטות ובצעירים שמשוטטים בה בשעות הערב והלילה.

 

ומה בין "חתולות" למכבי מוצרי? ובכן, השערה אחת בנוגע למקור שמה העממי  של הכיכר היא שבשנות ה-70 של המאה שחלפה היא שימשה כמקום מפגש של יצאניות, שכונו על ידי התושבים המקומיים "חתולות". השערה אחרת גורסת שמקור השם הוא בהימצאות חתולים רבים באזור.

 

ציטוט מהספר: "היא ירדה לכיכר החתולות, ועברה בין הדוכנים המוארים באור זרקורים, מתלטפת בין קולבים עמוסים במכנסי הרמון ובחולצות הודיות. היא אוהבת את הכיכר, אפילו שעידן ועדי קבעו שזאת רק  פיקדילי לעניים" (עמוד 92-93).

 

 חצר סרגיי. איור: ליאורה וייז, יח"צ

 

 

"חצר סרגיי" (רחוב הלני המלכה 13 פינת רחוב מונבז, במגרש הרוסים) היא מבנה דמוי טירה עם חומה מקיפה, צריח מרשים וחצר פנימית ובה באר מים, וצמחים שמשתרגים על החומות.

 

המתחם נבנה ב-1890 על ידי צליינים לרווחתם של צליינים מרוסיה הצארית, והיווה את אחד המבנים המרשימים ביותר מבין אכסניות הצליינים ואנשי האצולה הרוסית.

 

 צילום: קובי טיריפינטו

 צילום: קובי טיריפינטו

 צילום: קובי טיריפינטו

 

את שמה קיבלה החצר על שם יורש העצר, בנו של הצאר אלכסנדר השני, הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ, שהיה אחיו הצעיר של אלכסנדר השלישי קיסר רוסיה, ודודו של הצאר ניקולאי השני. 

בעבר השתכן במבנה המרשים משרד החקלאות הישראלי, אולם בלחצים שהפעילה ממשלת רוסיה, נענה בסופו של דבר באוקטובר 2008 ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט והשיב לרוסיה את המבנה. היום פועל במקום מלון בוטיק, מוזיאון צלייני ומסעדה.

 

ציטוט מהספר: "הוא ראה שאצבעותיה מתבלבלות בשרוכים. "איזו זקנה טיפשה החברה החדשה שלך", הרימה אליו מבט מבויש, חמישים שנה שלא קשרה שרוך, וכבר שכחה!" הוא כרע ברך לפניה, ובחרדת קודש, כמו הנסיך לסינדרלה, קשר לה את השרוכים" (עמוד 276).

 

 ליפתא. איור: ליאורה וייז, יח"צ

 

 

הכפר הפלסטיני הנטוש ליפתא שממוקם על מדרון בכניסה לירושלים, הוא היחיד בגבולות הקו הירוק ששרד כנוף כפרי שלם.

 

בהתאמה, הכפר מככב ברשימת אונסק"ו וגם רשות העתיקות הישראלית קבעה שזהו בעצם המקום היחיד בארץ שבו עדיין ניתן עדיין לראות שרידים של תרבות הבנייה הכפרית הארץ-ישראלית, "שמורה על כל רבדיה ונקייה מכל התערבות מודרנית".

 

בליפתא יש רצף יישובי שמתחיל כבר בתקופת בית ראשון, ביישוב בשם נפתוח. בתקופת שלטון הצלבני היה שם ישוב בשם קלפסטה ובסוף המאה ה-19 הכפר היה הגדול ביותר באזור ואדמותיו השתרעו עד שכונות מאה שערים, שיח ג`ראח ועין כרם.

 

הכפר ליפתא והשכונות הערביות הסמוכות היו הראשונים שהחלו להתרוקן מתושביהם הערבים בתחילת 1947. באותה התקופה שימש הכפר כבסיס להתקפות על שכונות יהודיות וכבישים, ואחרי המלחמה יושבו בבתים הנטושים פליטים יהודים משיח ג`ראח, ואחר כך הצטרפו גם עולים מתימן ומכורדיסטן.

 

ציטוט מהספר: "היא באה פה", אמר בלי לפקוח עיניים, והעור על עורפו של אסף הסתמר. "אולי לפני חודש? אולי שני חודשים? לא יודע. היא מחפשת מישהו. אולי ילד? בחור? באה עם פוטו ככה, תמונה? אומרים עברית תמונה?" אסף הינהן. הנער המשיך: "שואלת אם מכירים. אולי חבר שלה? לא יודע" (עמוד 197-198).