אם לשפוט על פי תערוכות הבוגרים השונות, ראשיתה של תזוזה קונספטואלית, הולכת ומתרחשת לנגד עינינו במוסדות השונים כשתחושה של חופש יצירתי מאפשרת לבוגרים הליכה על סף תהומות, במיוחד תהומות הקיטש והסוריאליזם, תוך הרגשה מסוימת של תהייה שהייתה חסרה מעט בתערוכות בשנים האחרונות.
בנוסף, השנה ניכר כי ההתרגשות מהולה בחששות רבים, לא מעט מהמוסדות תהו האם בכלל יוכלו לפתוח ולהציג את תוצרי הבוגרים מבחינת הנחיות משרד הבריאות, והאם, בהתחשב בתקופה, בכלל יגיעו מבקרים לתערוכות, אך נדמה כי רובם ככולם האמינו שלמרות הקורונה היצירה חייבת להמשיך, וכך בזו אחר זו הושקו תערוכות בוגרי ובוגרות 2020, אם כי חלקן חייבו את קברניטי המוסדות לגלות דרכים קריאטיביות יותר להציג את הפרויקטים המסכמים.
ראשונה לצאת לדרך היא תצוגת תכנית התואר השני באמנויות MFA בבצלאל שהציגה השנה 20 פרויקטים שעוסקים בשימוש במרחב האישי והציבורי, במגדר ובהגזעה (racialization), בהיבטים פוסט־קולוניאליים בהקשרים גלובליים ולוקאליים ובקריאה מחודשת של אתוסים היסטוריים. בהמשך הצטרפה לחגיגה גם המחלקה לאופנה שצילמה השנה את דגמי הפרויקטים לטובת תיק עבודות לבוגרים.
"לאור המציאות העולמית החדשה, הכופה בַּיֵּתֶר שְׂאֵת התייחסות מחויבת למקום ולמקומיות, עבודות רבות עברו הסבה לקראת פתיחת התערוכה, וכך חלק ניכר מהן אף נטענו במשמעויות חדשות", ציין פרופ` דור גז, ראש התוכנית לתואר שני באמנויות (MFA) בבצלאל.
"התערוכה מקיפה מגוון נושאים רחב של עבודות, שנוצרו בסוגי מדיום שונים: מיצג, צילום, וידאו, ציור, פיסול, מיצב וסאונד. חלק מהעבודות עוסקות בסוגיות סוציו־פוליטיות הקשורות באופן ישיר ל"חצר האחורית" של תל אביב".
שלי סתת קומבור - ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל: "השנה האחרונה סימנה בפתחנו הזדמנות לכונן מחדש את הזהות שלנו כיוצרים. לשאול על התפקיד שלנו כמעצבים בתקופה של משבר חובק כל; לבחון את נחיצות המגע בחומר המאפיין את המלאכות שבמחלקה שלנו בעידן של התכנסות במרחבים דיגיטליים; לבדוק מחדש את המטרייה שלנו, שסופה בהעמדת תוצר שלוקח חלק בתרבות הצריכה, ברגע שבו האנושות מכלכלת מחדש את צעדיה וצרכיה בכל הנוגע למשאבים של הטבע שנוגעים לאמצעי ייצור וכו`.
כל סטודנט פגש את המשבר ממקומו שלו האישי, המשפחתי, המקצועי. הסטודנטים נדרשו לשנות מסלול ולהפוך את תובנותיהם להתאים את החומרים והכלים העומדים ברשותם ואף למדו שהיצירה לא מפסיקה לעולם. אין לי ספק שהאתגרים וההתמודדויות שהשנה הזו העמידה בפניהם ציידה אותם בכוחות ובכלים לקראת היציאה לדרך של יצירה. ואולי אף תהפוך לחוויה מכוננת בהתגבשות הזהות שלהם כיוצרים צעירים שמתחילים את דרכם".
במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה הציגו השנה לראשונה את תערוכת הבוגרים באופן וירטואלי באמצעות פרזנטציות דיגיטליות, לצד אובייקטים פיזיים, תוך שימוש בטכנולוגיות וריבוי מסכים ומדיה.
"התערוכה משקפת את חווית הלמידה הייחודית של הסטודנטים בסמסטר האחרון, בה הם בילו שעות מול המסכים בלמידה המקוונת", אמר אלון רזגור, אוצר התערוכה, מרצה בכיר וראש מעבדת מחקר טכנולוגית.
"לקחנו את החוויה ויצקנו אותה לתערוכה המשקפת את "דור המסכים" באמצעות מיצגים אינטראקטיביים ווירטואליים ותלת ממד. כמרכז האקדמי שהחכים ראשון להעביר את הלמידה ל-ZOOM, גם בתערוכה, אימצנו את אותן הטכנולוגיות, המאפשרות לנו לחבק מרחוק, בהן אנו מלמדים את הסטודנטים ומכינים אותם לחיים במאה ה-21, בשילוב עם חשיבה מחוץ לקופסה ויכולת התמודדות עם מצבים של חוסר ודאות, המלווים אותנו בימים אלה".
תערוכת הבוגרים של הפקולטה לעיצוב HIT המכון טכנולוגי חולון המוצגת בימים אלה בקוליסאום בתל אביב, חולקה השנה לשלושה מועדים שונים לכל מחלקה בנפרד.
"נושא העל שניתן לסטודנטים השנה היה "עיצוב פנים כמעשה אורבני" וכלל מגוון רחב של פרויקטים שעסקו בנושאים מהותיים לחברה, לעיר ולעתידה", מסר ראש המחלקה לעיצוב פנים אדר` ניני ורשבסקי.
"סמסטר הקורונה היה הסמסטר האחרון של הבוגרים בלימודי התואר שלהם ושלי בראשות המחלקה, בקדנציה בת 7 שנים. נקודה חשובה בזמן. את רוב הסמסטר למדו בצורה מקוונת. תקופה תקדימית ומורכבת אשר דורשת חשיבה מחדש, מעורבות וצורך בדור צעיר ופורץ דרך.
בתקופה זו הבנתי כי אחד מתפקידיו החשובים ביותר של סטודנט לעיצוב/ מעצב צעיר הינו חקירת העתיד דרך ניתוח ההווה ומתן פתרונות שיעזרו לנו, כחברה, להתפתח ולצלוח משברים עתידיים. הפרויקטים של הבוגרים מבטאים תפיסה זו ונראים רלוונטיים מתמיד לתקופה התקדימית בה אנו חיים יחד עם מגבלות חדשות שמתבטאות הן בחלל הפרטי והן במרחב הציבורי. הבוגרים הוכיחו כי הם מעצבים מוכשרים שיכולים לנתח את צרכי החברה בשעות משבר וליצור עולם טוב יותר".
בקמפוס המדרשה שבמכללה האקדמית בית ברל, הציגו 40 עבודות של בוגרי המדרשה.
יצחק גולומבק וברק רביץ - אוצרי התערוכה ציינו כי השנה התהליך האישי והמשותף של הסטודנטים נקטע וקיבל תפנית בלתי צפויה. לדבריהם תקופת ההסגר והחרדות הבריאותית והכלכליות מהמגפה העולמית באו לידי ביטוי בתערוכה, אפילו אם רוב העבודות אינן עוסקות בכך באופן ישיר, ונדמות כא-סימפטומטיות, הרי שהשפעת ההפסקה בשגרה והריחוק הכפוי בעבעו לטענתם מתחת לפני השטח.
ואכן, ברבות מן העבודות ניכרת התכנסות פנימה אל תוך הבית, אל תוך המערכת הזוגית או המשפחתית ובחינה של נקודות ההשקה והחיכוך שלהן עם העשייה האמנותית ולימודי האמנות; ונדמה כי בפיסול, אפילו בזה אשר בקנה מידה גדול, נותרו משקעים מתקופת הדגירה וההסגר. ברבים מן הפסלים בתערוכה נותר יחס מורכב עם עברם כמודלים מוקטנים בחומרים דלים או כהדמיות ממוחשבות; ניסויים וניסיונות ביתיים עשו דרכם אל חללי התצוגה; התנור במטבח, המרפסת ואפילו המקלחת הפכו לסטודיו.
גם בתערוכת הבוגרים של ביה"ס לעיצוב וחדשנות במכללה למינהל שהתארחה השנה במוזיאון ישראל באגף הנוער בירושלים, ניכר שמשבר הקורונה יצר הזדמנות לחשיבה מחודשת על המרחבים הפיזיים במערכת החינוך.
בבית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה קידמו פרויקט ענק בהובלתו של ד"ר גוין סאס, דיקן הביה"ס בשת"פ עם עיריית ירושלים למען עיצוב בתי הספר בעיצוב חדשני, מקורי ומותאם. במסגרת התערוכה הוצגו 70 עבודות של בתי ספר שונים בעיר, ממזרח ומערב, אשר חלקם נמצאים במצב של קריסה ובפיגור משמעותי של משאבים מול מערכת החינוך.
בתוך שכך בשנקר הציגו השנה את הדגמים של הבוגרים תלויים על קולב ולא כדגם מרוחק על בובה או בתצוגת מסלול.
בנוסף הבהירו בשנקר כי הם נאלצים להתנות את הכניסה לתערוכות סוף השנה בהרשמה מראש. "תהליך עיצוב הקולקציות שהתחיל טרום הקורונה כולל גם התמודדות עם שאלות בוערות לגבי ההווה והעתיד אל מול השינויים הדרמטיים בעולם", ציין ראש מחלקת האופנה בשנקר, אילן בז`ה.
אילו עבודות כבשו את מלוא תשומת הלב?
שנקר:
נעה גולדפדן. צילום: עידו לביא
נעה גולדפדן
נועה גולדפדן מעצבת וספורטאית יצרה נבחרת בייסבול נשים לטוקיו 2021, וזאת משום שהבייסבול נשאר בין הענפים היחידים שאין בו נבחרת נשית כלל.
קולקציית "הנבחרת - TEAM ESTROGENS" שואבת השראה מתקופה ייחודית שבה פעלה ליגת בייסבול נשים ששיחקו במקום הגברים, שנשלחו לחזית במלחמת העולם ה-2. למרות היותן שחקניות יוצאות מן הכלל חלו עליהם חוקים נוקשים לגבי המראה, הגינונים ואורח החיים שלהן. הדבר התמוהה ביותר היה הלבוש החושפני וחוסר ההגנה בהשוואה למדי הגברים.
גולדפדן יצרה שילוב של שני עולמות המנוגדים בתפיסה פטריארכלית ובעיניה הם מיקס הכרחי וכלל לא סותר: הנשיות מהלבשה תחתונה יחד עם החוזק וההגנה מהיסטורית מדי הבייסבול הגבריים. הסדרה כוללת פריטים שמגנים על הגוף של השחקניות אך זאת בצורה עדינה ונוחה בהתחשב באנטומיה הנשית תוך הגנה מרבית.
הסריגים ובגדי גוף תוכננו בהתאם לפעילות במגרש וכל זה בשילוב עם לבוש ממוגן ואופנתי שמוכיח שניתן לשלב בין ספורט ונשיות יחד ולהביא לשוויון מגדרי בענפי הספורט ובתפיסה.
גל גטניו. צילום: עידו לביא
גל גטניו
הפרויקט של גטניו NATURAL 100%, עוצב בהשראת סדרת הטלוויזיה “אסונות מפלסטיק”, הלחץ לעמוד באידיאל היופי של החברה מביא איתו את הדחף לעשות שינויים חיצוניים לעיתים גם קיצוניים.
הפרויקט חוקר את טרנד הניתוחים הפלסטיים והמרדף אחרי השלמות, באמצעות המצאת עולם דמיוני חסר חוקים או טרנדים.
בעולם זה אין פרופורציות ברורות וקבועות, אלא מציאות חדשה שבה כל איש ואישה יבחרו להבליט ולהדגיש משהו אחר בגוף שלהם בשביל להתבלט. הקולקציה מביאה לביטוי מציאות אסתטית נטולת קו אחד שמכתיב את אידיאל היופי. בסדרה נעשה שימוש באלמנטים מעולם החייטות, המעצבת יצרה צלליות המדגישות חלקים שונים בגוף האישה. תוך שילוב הדפסים מקולאז`ים.
"עצרתי לחשוב על העולם שאנחנו חיים בו, על הנורמה מאחורי שינוי איבר בגוף שאנו לא שלמים איתו והרדיפה האינסופית אחרי היופי, הפרופורציה והשלמות, אומרת גטניו.
נוי פוליבה. צילום: עידו לביא
נוי פוליבה
הפרויקט של פוליבה "המכונות האנושיות", חוקר את היחסים בין רובוטים לבני אדם החיים יחד בעולם עתידני.
"בימים מתקדמים אלה, קיימת טכנולוגיה פורצת דרך המשלבת רובוטים בתחומי האמנות, סיעוד והלחימה. לצד אלו קיימת טכנולוגיה שמרחיבה את יכולתו הביולוגית של האדם. הבלבול בין אדם למכונה כבר החל והתופעה רק תלך ותתעצם." אומר המעצב.
ד"ר לבלוק טוען שהמכונות יהיו התפתחותו האבולוציונית של האדם ואף יהפכו לישות אחת חצי אנושית וחצי טכנולוגית שתיקרא -cyborg. מגפת הקורונה האיצה את התהליך והביאה את הרובוטים לחזית, הרובוטים מחטאים חדרים, מגישים תרופות וממלאים משרות נוספות הכוללות חשיפה לנגיף.
בקולקציה, מערכות הלבוש הן unisex, כיוון שבעולם המכונות אין מגדר. לסדרה מראה מחויט בשילוב עם בגדי ספורט והצבע הלבן מבטא ניכור, ריחוק ואווירת מעבדה.
יעל עמרמי, יח"צ
יעל עמרמי
בעשר השנים שבהן התגורר ג`ו עמר בארץ לאחר שעלה לישראל ממרוקו ולפני שהיגר לארצות הברית הוא הקליט אינספור אלבומים חשובים ומשפיעים. את שנותיו פה הוא תיאר לא פעם כמורכבות, בעיקר בקשיים שספג כעולה חדש ממרוקו בשנות ה-50; וחוסר יכולתו להתמודד איתם.
עמרמי יצרה מיתוג של עצרת חברתית בהשראת דמותו של הזמר הווירטואוזי - ללא ספק דמות מיוחדת ויוצאת דופן בתקופתו, שביקש לפלס את דרכו המוזיקלית בארץ בשנות ה-50 וה-60 במאבקו נגד הממסד המוזיקלי האשכנזי שהדיר אותו. למעשה, בעשר השנים בהן חי בארץ, כאדם צעיר בארץ חדשה שזלזלה בתרבותו, הוא הקליט בקולו הנפלא, כמות מעוררת השתאות של תקליטונים ותקליטים, שבזכותם הוא נחשב היום בעיניי רבים כעמוד התווך של הזמר המזרחי.
יעל עמרמי, יח"צבעצרת החברתית שיצרה מעניק ג`ו באופן סימבולי במה לאמנים שנדחקים אל השוליים ומייצגים את הקולות השונים בחברה הישראלית על כל גווניה, ומביא אל קדמת הבמה את אלו שאינם מגיעים לרוב אל אוזננו וחווים הדרה תרבותית.
קרולינה מונציסקול. צילום רוני כנעני
קרולינה מונציסקול
חלום קטן - Little Dream, סדרת כובעים שיצרה מונציסקול הם בבחינת משחק רך, שילוב בין אובייקט לבוש לצעצוע.
הפרויקט החל בהקשר לספר של לאה גולדברג "כובע קסמים". במהותו דומה הכובע למסכה, כחפץ המאפשר משחק של זהויות. בשנים האחרונות מתנדבת מונציסקול בגן ילדי עולים חדשים, ומשם גם צמח הרעיון ליצור פריט טקסטיל, שניתן לחבוש על הראש ולהפוך לפריט משחק.
משחק בכובעים, יכול לפתח את הדמיון, לנחם ולעבד חוויות ילדות, להעצים את הילד ואף לגרום להנאה פשוטה ובעבודותיה היא השתמשה בחוטי כותנה, בצמר, באקרילן, בבמבוק ובויסקוזה בסריגה במכונה ידנית, אריגה וסריגת יד.
אבנרי ענבר, יח"צ
אבנרי ענבר
Fading Fantasy, הוא שמו של תהליך היצירה שעברה אבנרי, החל מספרו של חורחה לואיס בורחס "ספר הישויות הדמיוניות" דרך במחקר שערכה על דמויות של חיות בסיפורי עם ואגדות לאורך ההיסטוריה.
אבנרי ענבר, יח"צ
בהשראת אותם סיפורים, ציירה אבנרי חיות דמיוניות, אשר התפתחו והתרוממו לכדי יצורים חדשים תלת ממדיים העשויים ממתכת פליז בציפוי זהב.
ויצו חיפה
שרה שואח. צילום: עידו לביא
שרה שואח
שואח בחרה לעסוק ב"חוק הלאום" שמפלה אותה כאישה דרוזית.
בהיותה בת 4 היא איבדה את אביה ושנים גדלה בתחושת גאווה בדרכו של אבא ובהקרבת חייו למען הבית והמולדת. החוק האמור מזלזל לשיטתה בעשייתו של אביה, במשפחתה ובעדתה. ואכן כמו רבים מבני העדה, חוק הלאום יצר תחושה של סטירת לחי, כמי שלא שכחו ואינם מסוגלים לשכוח את קשרי האחווה והידידות שנוצרו בין אזרחי ישראל הדרוזים לבין מדינת ישראל.
שרה שואח. צילום: עידו לביא
הדרוזים שאלו תמיד מה הם יכולים לעשות למען מדינת ישראל, ולא מה יכולה המדינה היהודית לעשות בעבורם ובעבודתה ניסתה שואח להעביר את החוויה האישית שלה כילדה שנחשפה לחוק שזלזל בה ובמיעוט שממנו באה, כשמרכז העבודה ניצב גלגל אבל שחור שבליבו מופיעה באופן צורם המילה "נשכח".
סיהאם עטאללה. צילום: עידו לביא סיהאם עטאללה
זאפֶה - הינו פרויקט פוליטי נוסף בו ביקשה הבוגרת למחות על פצע מדמם בחברה הערבית: זילות ערך החיים, הקלות להרוג והקלות הבלתי נסבלת ללחוץ על ההדק.
סיהאם עטאללה. צילום: עידו לביא
"המנהג בחברה שאני חיה בה הוא לקבור צעירים/צעירות שנרצחו באיבם לבושים בבגדי חתונה ולעשות להם זאפֶה (טקס של שמחה בזמן החתונה) לפני שקוברים אותם", ובהתאמה פריטי הקולקציה מבטאים את המתח בין הלבוש לחתונה לבין הדם, האלימות והמוות; רגע במסיבה של חתונה שהופך להיות זאפֶה של מוות וזה בא לידי ביטוי בפריטים שחלקם מחוררים בנקבי יריות או/ו בפיסות בד אדומות המהוות תזכורת מצמררת לדם.
ג`ורג` נאסר. צילום: עידו לביא ג`ורג` נאסר
במרכזה של עבודת הגמר של נאסר ניצבת הנצרות ומולה המוות ועולם הדראג.
נאסר יליד העיר רמלה, התחנך בבית הספר הערבי לנזירות קתוליות שבעיר. לאורך שנותיו בעיר נחשף לשלושה ניסיונות לרצח מצד אנשים שלא הכיר רק משום שלתפישתם לא היה מספיק "גבר". עבודתו מגוללת למעשה את סיפורו של ילד שנטייתו המינית מבחינה דתית תועבה היא.
נאסר מספר כי בימי ילדותו ריחף מלאך המוות מעליו והיה לו כצל, ובתי הקברות היו לו כמגרש משחקים. מצלעו השבורה והמדממת ברא הילד אלטר אגו במטרה לחפש את היופי והטוב שבעולם, ולנסות להפוך את החושך לאור.
גיא אדות, יח"צ
גיא אדות
אדות בוגר החוג לתקשורת חזותית יצר במסגרת עבודת הגמר שלו סרט אנימציה קצר המבוסס על זיכרונותיו של חבר אנונימי ממבצע צבאי בעזה בעת שירותו בצה"ל.
גיא אדות, יח"צ
בסרט שיצר ולו קרא "מנהרות" בחר אדות להשתמש באלמנטים של משחקי מחשב אחרי שהבין שהם חלק בלתי נפרד מהדור הזה של החיילים במטרה לעורר את המודעות לכך שמדובר בילדים שנשלחים להילחם ובמהלך שירותם הצבאי הם חשופים למראות והחלטות לא פשוטות.
בצלאל
אחמד טוויל. צילום: שלו אריאל
אחמד טוויל
הקולקציה של טוויל נוצרה על ידי מַחבֵּר המבוסס על רקמה פלסטינית מסורתית, המשמשת לחיבור חלקי בדים שונים. בעבודה שלו הגוף הופך להיות מרחב משתנה בתוך הבגדים.
"פיתחתי מחבר מבוסס על רקמה פלסטינית מסורתית ששימשה אותנו בעבר לחיבור חלקי בדים שונים ביחד. המחבר נוצר על ידי החלפת חוט המשי המסורתי בחוט גומי ומאפשר ליצור בגדים מחומרים לא גמישים (כמו, אריגים ועורות) המקנים חוויית לבוש, נוחות וחופש תנועה שקיימים בבגדים מחומרים אלסטיים (סריגים, לייקרה)".
אחמד טוויל. צילום: שלו אריאל
המחבר מחליף את דרכי הנעילה המוכרות (כפתורים, רוכסנים) ומאפשר להתאים את הבגדים לגוף במנעד מידות ולהגדיל את "אורך החיים" שלהם וכך ביצירתו הגוף הופך להיות מרחב משתנה בתוך הבגדים.
יהונתן שלמה פישר. צילום: שלו אריאל יהונתן שלמה פישר
התעללות חברתית ובריונות הן מגפות חברתיות בחיי ילדים ובני נוער רבים ברחבי העולם. הן מלוות בחוויות של להֱיות רדוף, לא מובן, אבוד, שבור, לבד ובלתי נראה לאחרים. זאת חוויה של רדיפה ופלישה לאזור הבטוח שלך ולו רק בגלל מי שאתה. גדילה במציאות טראומטית כזו משאירה צלקות רגשיות, מחשבות על בריחה והסתתרות או מפתחת מיומנות "להיעלם". קיר אחר קיר. אותו אדם נעלם, ונשארת ממנו "קליפת אדם" והוא מנסה לזעוק לעזרה, אך לא יכול לתת לכאב לצאת.
כמי שעבר התעללות חברתית בילדותו חש יהונתן אחריות ליצור דיאלוג סביב נושא כואב זה.
האוסף שיצר מתייחס לאדם שעובר מסע נפשי-פסיכולוגי של התבגרות והתגברות על זיכרונות עבר כואבים וטראומטיים. את הזיכרונות הוא תרגם לטקסטורות שיצר בטקסטילים שבהם השתמש: המצולק, הנפוח, המכווץ, המלופף והפגיע.
בנוסף הוא החליט להציג את המתח במצבים שבין שבריריות לעצמתיות, חקר אפשרויות לשינויי גבולות הגוף המוכרים וניסה להמציא מחדש פרופורציות אנושיות ופיסוליות של גוף משתנה במרחב באמצעות חבלי גומי, שרוכים סינתטיים, בדי טול, בדים סינתטיים וחוטי צמר.
אביטל זהר. צילום: שלו אריאל
אביטל זהר
בפרויקט הגמר בחרה זהר לעסוק ביחסים בתוך המשפחה, ובאופן מיוחד בקשרים בין אחים –"אחאות" שארות מדרגה ראשונה, המתארת את היחס הפיזיולוגי בין בני אדם, שנולדו להורה משותף. בפרויקט ביקשה לאפיין את ה"אחאות" על כל המורכבויות המתקיימות בתוך המשפחה.
הטכניקה העיקרית בעיצוב הדגמים היא סריגה, ובאמצעותה חיפשה לייצג סוגים שונים של קשרים – רופפים, הדוקים, נפרמים ולפעמים מתהווים. הלולאות שגדלות או קטנות בהתאמה לסוגי הקשרים שאני יוצרת, תלויות אחת בשנייה במארג משותף. היא עבדה בעשב ים, שמשמש לרוב לקליעת סלים ומכלים, מתוך רצון לבחון את סוג ההכלה שבין אחים, חד-משמעית ללא גבולות? מוגבלת? או מלאה בחוקים? בחנה איך בתוך קבוצה לומדים להכיל ולהיות מוכל, לשאת ולתת לאחר לשאת אותך.
בקולקציה עיצבה חמישה דגמים, שכל אחד מהם מבטא חיפוש אותנטי וייחודי אחר אפשרות להיות חלק ממציאות מורכבת בקבוצה מוכתבת מראש.
המכללה למינהל
מעיין בחשי, יח"צ
מעיין בחשי
בית ספר אלבאסמה - לילדים עם אוטיזם במזרח ירושלים. הפרויקט נוצר מחיבור אישי עוד מימי הצבא לילדים עם צרכים מיוחדים, ובוחן את השאלה, האם בית ספר המוגדר כטיפולי, לא צריך להפוך את סדריו ולהקנות בראש ובראשונה מרחבי
טיפול גדולים לתלמידיו, ולהתאים את חללי הלמידה למקצועות הנלמדים בו? הפרויקט מתוכנן כך שמכיל שתי מערכות תנועה, אחת המובילה אל חללי הטיפול, אשר הם החלל המרכזי של בית הספר, והשנייה המובילה אל חללי הלמידה השונים המייצרים אלמנטים חופשיים בעלי מספר קומות, המפוזרים במרחב ומנותקים מהמרחב הטיפולי.
מעיין בחשי, יח"צהמטרה היא להקנות לתלמידים בדיוק את מה שנחוץ להם, ובנוסף לתת להם השפעה על החלל ואחד על השני במרחבים השונים ובכך ליצר ביניהם תקשורת – המרכיב החיוני החסר להם.
יאנה דרעי, יח"ציאנה דרעי
ביה"ס קדמה. הפרויקט עוסק בחלל המעודד יזמות חברתית בקרב תלמידי בית ספר קדמה. מטרתו היא לסייע לתלמידים לפתח את יכולותיהם ולעודדם לפעול למען שינוי חברתי. הוא נשען בין היתר על תנועות מחאה כמו תנועת "הפנתרים השחורים" ותנועת "האוהלים", ואלו היוו השראה רעיונית לתכנון ולעיצוב החלל.
יאנה דרעי, יח"צ
השראה זו מתבטאת בעיצוב הדינמי, בצבעוניות העזה, בטיפוגרפיה הנעה ובתכנים הטקסטואליים. החלל מאפשר צורות ישיבה ולימוד שונות וחתרניות ומכיל שלוחות פיזיות ודיגיטליות ברחבי בית הספר וכן בשכונה.
הפקולטה לעיצוב HIT המכון טכנולוגי חולון
אילנה דדיק, יח"צ
אילנה דדיק
הפרויקט של דדיק מעלה את שאלת הצפיפות ביחס לנושא המוות והקבורה. המקום לקבורה הולך ואוזל במקביל לגידול האוכלוסייה ובעקבות כך החלו לצוץ פתרונות אקולוגיים לקבורה כחלק מהמגמה הירוקה שהולכת ומתפתחת.
דדיק אימצה שיטה שנקראת "ייבוש בהקפאה" שבמהלכה הגוף עובר תהליך של עיבוד ובסופו מתקבלת אבקה אקולוגית שמהווה 20% מנפח גוף האדם, כפתרון לבעיית הצפיפות.
אילנה דדיק, יח"צ
הבניין שבו בחרה להתמקם הוא בית המכס הישן ביפו בגלל שהוא מאפשר לאירוע מסוג זה להיות חלק מהמרקם העירוני ובגלל המגע הישיר שלו עם הטבע – הים.
שילוב הדברים הוביל להחלטה שהטקס המסכם יהיה טקס איחוד עם הטבע - טקס פיזור השרידים בים כחלק מהרעיון של חזרה למעגל החיים. במקום לייצר בתי קברות, שטחים שלא ניתן להמיר אותם לפונקציות אחרות ניתן לייצר חומר להזנת החיים.
עומר מור-וגנר, יח"צ
עומר מור-וגנר
הפרויקט של מור -וגנר נקרא "קיבוץ אורבני חדש", וזה בעצם קיבוץ שמתוכנן בתוך מגדל המשרדים "מידטאון": תכנון ועיצוב לקהילה חדשה ושיתופית במעוז הקפיטליסטי העירוני, כתמונת ראי לאתוס הקיבוצי הישראלי.
הקיבוץ מכיל מתחם מגורים ציבורי קטן, מתחם מסחרי ולב הבניין שהוא המתחם הציבורי המרכזי, כשכל האלמנטים בקיבוץ הוכנסו לחללים השיתופים, ועל הדרך הוצגה גם המאה ה-21.
עומר מור-וגנר, יח"צ
הלוקיישן שנבחר, בניין משרדים של המידטאון הממוקם בצומת ראשי וסואן בין מגדלי עזריאלי, הקריה, איילון ודרך מנחם בגין , לא מהמקומות האידאליים לגור בהם. כמו שהקיבוצים הפריחו את השממה בשנות ה-40-50 כך הקיבוץ העירוני החדש מפיח את השממה מאזור מתועש רועש וסואן.
ההשראה לפרויקט הגיעה מקן נמלים: גם הבנייה האנכית שמאפיינת אותו וגם הטבע של הנמלים שמאוד מזכיר את ההתנהגות הקיבוצית חברתית.
המדרשה
אביחי אברהם, יח"צ
אביחי אברהם
במבט ראשון נראים ציורי השמן הפיגורטיביים של אברהם לקוחים מזמן אחר.
דמות גבר מזוקן ישן או מת, קופים על רקע שמיים קודרים, סימון קנה מידה על פסל ראש - הדימויים בציוריו מערבים את תולדות הציור עם תולדות האדם. כמו בקדירה המתבשלת כל הלילה על אש קטנה, הצבעים הופכים חומים ועכורים, והטעם הופך מרוכז ועמוק.
בנוסף לציורים מוצגים שני פסלי גוף כבדים: האחד - שריון ברזל, כנשל עור שוכב, השני, דמות בטון בשרנית, המסירה מעליה את חולצתה, כמו מודל לציור רנסנסי חושני.
שלומית לק, יח"צשלומית לק
דוד שמש, המותקן במרכז חלל תערוכתה של לק, מכשיר שיש לו קשר עם העולם החיצוני והוא מספק מים לניקיון ורחצה מספר את סיפור הסגר שנכפה עלינו . התערוכה מספקת עדות מטרידה אך מלאת הומור על חיי אדם בסביבת המגורים שלו. זאת מבלי שמופיעה ולו דמות אחת בחלל התצוגה.
עוד בתערוכה תיעוד של ההסגר הכפוי בבתים, דווקא בבית-אבות, שהשינוי שנכפה על אורח חייהם , הוא אוסף של מצבים אבסורדיים. גם שם בתיעוד וידאו, בצילום ובעבודת סאונד (הלקוחה ממערכת הכריזה של בית-האבות) לק פורטת את החיים מאז הגיע הקורונה לחיינו.
עמית דוד תמרי, יח"צעמית דוד תמרי
עמית מציגה בערוכה סרטון אנימציה אינטימי המתאר יחסים בין בת לאם.
בסרטון הבת מתעוררת משנתה ומתחילה לבכות, דמעותיה הופכות לכדור שמתגלגל לאמה, האם רוקדת עם הכדור שצבעו משתנה והיא מחזירה את הכדור לילדה ששמחה לשחק איתו. עמית נשענת על תורתו של הרבי נחמן ומדברת על השתקפות ולהרבות טוב בעולם. האם מפרידה מבתה את הדמעה, את העצב המיותר, והופכת אותו לכדור צבעוני ומשמח.
הסרטון שמדבר על חיבור אינטימי ורוחני בין השתיים יוקרן בתערוכה על בטנו של הצופה, וייתן תחושה של חיבור בין הגוף של הצופה לדמויות בסרט.
