צילום: דורון ליבשטיין
הכל החל מהודעת וואטסאפ שקראה לי להדרים למדבר לסדנה הקרויה "בעקבות הלב", אך כאמא לילדה בת שנתיים, בין היתר, נראה לי די מופרך לעזוב הכול ולנסוע לבדי ל-24 שעות של סדנה שתיקח אותי לעצמי, ועם עצמי, מה גם שאני לא תמיד בטוחה שיש לי רצון אמיתי להיפגש.
בטוחה שאתם יודעים להכיר את עצמכם גם במקומות האלה שאתם הייתם חולמים שלא היו בכם. אך בשם המשימה שהוטלה עלי - נסעתי למדבר וחזרתי מלֵאָה בחוויות.
זוכרים את לאור פז-נוירוזן מהשטיפה האנרגטית? היא נתקלה בי השבוע די במקרה ושאלה אותי אם הכול בסדר? אני ישר דמעתי את נפשי החוצה, בכל זאת התקופה הזו והשגרה החדשה לא עשו עימי חסד בנשמה.
למרות שהיו לא מעט רגעים קסומים בתקופת הקורונה, אוויר, לא היה, ולאור הודיעה לי חד משמעית שאני מצטרפת אליה לסדנה "בעקבות הלב" במדבר.
כמובן ששלל תירוציי לא עזרו: "אני לא יכולה להשאיר את הבנות והבעל לבד", "הגב שלי כואב", "אין לי סבלנות" - אך כשלאור דורשת - אני מתייצבת.
צילום: דורון ליבשטייןהנסיעה ארוכה ובסופה בגבעות המזרחיות של ערד, על כביש ערד-מצדה, עם נוף הצופה למרחבי מדבר יהודה הדרומי, לים המלח ולהרי מואב, ממוקם "זמן מדבר" - אתר הוליסטי-אקולוגי, יפה בפשטותו וקסום במיקומו.
אך יצאתי ורגלי נגעה באדמת המדבר, כבר הבנתי שהייתי מוכרחה להגיע לסדנה האמורה העוסקת כאמור בתחום הריפוי הרוחני, זאת כמובן למרות שלל התירוצים וכאבי הגב הטרחניים והשרירים המטרידים.
אט אט הגיעו כל משתתפי הסדנה: מעלם צעיר ומופנם, דרך רווקים ורווקות מהממים, נשואים עם ילדים, הייטקיסטים, חרדית בת 70, בני זוג מוסלמים שזוגיותם מרגשת עד קנאה, ולאור אחת - אישה שכולה אור ואהבה.
צילום: דורון ליבשטיין
נפגשנו בחלל הסדנה, וככל שהתאספו כלל המשתתפים, כך נחתה תחושה של רוגע ואחדות, עוד לפני שבכלל ידעתי מי הם כמו רמז אפי לתקווה ורצון לחלוק את יפי המדבר, את השקט ואת הנוף הבראשיתי עם כל המשתתפים באשר הם. ברקע כבר התנגנה לה מוזיקה מלטפת ואנחנו התיישבנו על המִזְרָנים, מתכווננים לעניינים....
למרות שאני בן אדם של רוח, אני מודה שלרוב קשה אפילו לי עם כל הסדנאות האלה, שהמנחה מדבר לו בקול שקט כזה ואיטי. אותי אישית זה בדר"כ מטריד עד כדי עצבים.
כזו אני, ארצית עם רוח, ולעיתים נדמה שחשובה לי השורה התחתונה לא פחות מהתהליך עצמו, ולכן התפלאתי מאד לראות כל כך הרבה אנשים שבחיים לא הייתי מאמינה שיצטרפו לסדנה רוחנית במדבר.
צילום: דורון ליבשטייןלאור, היא לא כזאת. היא אחרת, היא מדברת ברור ורציף, היא עניינית גם בתוך המסע הרוחני להשלת העכבות והזמנת המעלות וזה מה שעושה את ההבדל.
גם בחירת הלוקיישן כאמור אינה מקרית,"זמן מדבר" הוקם מלכתחילה מתוך חשיבה אקולוגית ואוהבת מדבר כמרכז רוחני-אקולוגי לשלום כמו מבטא הלכה למעשה את העובדה ששלום אישי פנימי הוא הבסיס לכל.
ובהתאמה המסע שלנו התבהר לאורכה של הסדנה כולה באנקדוטות פשוטות מהחיים של לאור עצמה ומהאופן שבו הוצגו דבריה - הכל היה פשוט ופרקטי. המפגשים היו מדויקים וכל מפגש יצק את הבסיס למפגש שאחריו.
צילום: דורון ליבשטייןאחרי המפגש הראשון שכלל הכרות קצרה, תרגילי עיניים שגרמו לנו לדייק את מה אנחנו רוצים לשמר וממה שאנחנו חפצים לסלק, הלכנו לארוחת צהריים, טבעונית.
שם, כבר הרגשתי שאני לא בחברת זרים, כאילו נפרשה עתה רשת ביטחון אפילו שבקושי החלפנו מילה האחד עם השני.
אחרי הארוחה, חזרנו שוב למסע, הפעם כבר עלינו שלב ונתבקשנו להיות הרבה יותר חשופים.
בחלוקה לזוגות נדרשנו לספר על פיקים בחיים, שיא האושר מול שיא הכאב.
צילום: רוית כהן יוליוס
מוזר כמה קל להיפגש ולהיפתח לאנשים שהם ברגע נתון עוברי אורח בחייך, כשנפתחתי לא תיארתי לעצמי שבסוף המסע הקצר הזה, ארצה לקחת אותם איתי בחזרה הביתה. אך באותה נקודת זמן, שבה נדרשתי לפתוח את הקישקע האישי שלי, הפרטנר שמולי היה לא יותר מאותו עובר אורח. מפתיע כמה קל לצחוק ולבכות מול מישהו שאין לך עניין להרשים אותו, אלא רק לתת לו לשמוע ולהשמיע.
כמובן שהיו מבין המשתתפים מי שלאור חשה שהם מוכנים יותר לעבור תהליך, ודרכם היא העבירה את כולנו מסע תודעתי של הבנה ברורה שמתחת לכל כאב יש משהו ספציפי שמשתק אותנו.
היא ביקשה מכל המשתתפים לרדת לרזולוציות מחודדות יותר ולעבור דרך בור שחור לאור גדול, לא כולנו היינו במקום שיפשיט את הנשמה מול חבורת אנשים זרה - בכל זאת מדובר בשלב חשוף ומטלטל...
צילום: דורון ליבשטיין התחלקנו שוב לזוגות, ועתה לאור הדריכה כיצד ניתן לחולל תהליך ריפוי האחד לשני.
העוצמות בתהליך קבוצתי אינן כמו טיפול פרסונלי - אך בהחלט היו שם עוצמות גדולות, והאופן שבו ניתן לסמוך על אדם שהכרת רק לפני ארבע-חמש שעות ושאינו מטפל, הביא אותי להבנה שיש כוח לקבוצה של אנשים שבאו לאוורר את הנשמה וללכת בעקבות הלב.
צילום: דורון ליבשטיין
אחרי הסדנה הזאת, שהייתה מטלטלת באופן החיובי של המילה, פרשנו.
השמש החלה לשקוע, והשקיעות במדבר הן היפות ביותר. פתאום הצעדים לבית הארחה הפכו קלילים יותר, כאילו בליל המחשבות שתמיד מתרוצץ לו בראש, נטש אותי, ובמקום להתעסק בביקורת ובשיפוטיות כלפי העולם וכלפי עצמי, נכנס לפתע שקט, שקט של קבלה. זה אולי נשמע לכם קצת רוחני וערטילאי, אבל לי זה היה ממש ברור.
צילום: דורון ליבשטיין
בארוחת הערב האווירה נעשתה קלילה יותר, כשלפתע ניחוח של מדורה מגנט אותנו כמו דבורים לדבש.
יצאנו למדבר זרוע כוכבים, שנוכחות אלוהית אימתנית חולשת על המתחם הצופה למדרגות הבניין העגול והמרשים מבוץ, הניצב על אחד המצוקים. האווירה ריככה כמעט כל קושי, פיצוצי העץ באש, החזירו אותי לימי נערותי - חבל שלא הייתה גיטרה.
צילום: דורון ליבשטיין את האתר אגב תכנן לפני 20 שנה, האדריכל מחמוד זייד, שלמד את רזי הבנייה הסביבתית ממורו ורבו חסן פתחי - גדול האדריכלים במצרים, ונדמה שאפילו בתהליך עיצוב המקום ניצבה כתכלית המטרה להשכין שלום, דרך השכנת שלום פנימי. ואכן, כשישבנו שם, ועשינו סבב, וכל אחד מאיתנו התבקש לסכם ולומר משהו, זה הרגיש לפתע שכל המשתתפים באמת בחרו לעבור תהליך של עבודה עם עצמם ולחולל שינוי.
כשסיימנו, חלקנו פרשו למיטתם במתחם המשותף, וחלקנו נשארנו ושמענו מוזיקה. אני חייבת להודות שבתוך השקט המדברי, המוזיקה קיבלה עוד כמה עומקים ורבדים. זה היה לילה מלא באנרגיות, והשכמנו לזריחה מדברית משגעת.
אחרי ארוחת הבוקר התכנסנו שוב למעגל מלא באהבה וקבלה. כל אחד מאיתנו כתב לעצמו את מה שבחר לשחרר, את מה שמעכב אותו וכמובן את מה הוא מזמן לחייו. אני מאמינה שתפילות יש להן נטייה להתגשם, אך צריך להתכוונן ולדייק....
צילום: דורון ליבשטיין בסופו של יום, יצאתי מעצמי לכמה דקות, בכדי להתבונן דווקא באלו שמולי.
זוכרים את הרכב המשתתפים בסדנה? בסופו של דבר כולנו אחד: יהודים ומוסלמים, דתיים, חרדים וחילונים, רווקים, נשואים או פרודים, כולנו הפכנו לרקמה אנושית אחת ל-24 שעות תמימות.
תמיד יהיה לי משהו לאנשים הללו שעברו איתי דרך, פינה חמה בלב. הלוואי שאפגוש אותם שוב...
צילום: דורון ליבשטיין את לאור ללא ספק, אפגוש שוב! כשאהיה אצלה "אשטוף" מעלי את מה שהגוף והנשמה ידרשו. היא הייתה מדהימה במפגש, שחתה מחד ברוחניות ומאידך בפרקטיות, אישה אחת שניצחה על כל מחול הנשמות הזה, מנטורית, לא פחות!
אני חזרתי לעירי בעננים, מילאתי את מיכל הדלק שלי (תרתי), אך ברור שיש לי עוד דרך רבה לעבור, למי לא?! מודה, אפילו לסקפטית שכמותי היה בסופו של עניין כייף להיפגש שוב עם עצמה, עצמי האמיתית, חסרת העכבות ומלאת ביטחון בעולם.
ולסיום רק אוסיף ואאחל לעצמי ולכם, שנהיה כולנו בריאים, ולא רק בגוף, אלא גם בנפש!
