את מרץ 2020 אני כנראה לעולם לא אשכח. כחובבת טבע וטיולים מצאתי עצמי תוך פחות משבועיים מאז החל החודש האמור, נדרשת להיכלא בין 4 קירות ביתי, עוקבת מרחוק אחר הצמיחה והפריחה בחיק הטבע - נאלצת להיכנע לתכתיבי משרד הבריאות שהזהיר מהחשש שווירוס הקורונה יתפשט.
אט אט כבר כולנו יוצאים מהסגר ונערכים לשגרה חדשה בצל הנגיף, אפילו משרד הבריאות כבר אישר לנו לחדש את היציאה לטיולים בחיק הטבע ואני חייבת להודות שנוכח הצורך העז לצאת אל המרחבים במיוחד באביב - שהוא מהתקופות היפות לטייל בהן, אני מתחילה שוב לנשום...
הייתי צמאה, ממש צמאה...לצאת כבר מהחדרון הממוזג והקטן שלי, שוב אל הטבע השוקק.
אז התארגנו, חבורת נשים שמטיילות יחדיו כבר כמה שנים ושמנו פעמנו אל הצפון הרחוק...
צילום: גלי מרגלית במהלך התקופה הנדונה שבה כולנו כאמור שהינו בסגר כזה או אחר, הטבע שלנו פשוט חגג.
בעלי החיים טיילו להם חופשי ביישובים ובערים הסמוכות לשמורות הטבע (מישהו אמר חזיר בר, ולא קיבל?!), ונדמה שלא רק החיות הגדולות חגגו, מיני חיפושיות ופרפרים, חרדונים וצבים, לטאות וצפרדעים וקיפודים דשנים, כולם חגגו את השקט... והעדות החזקה ביותר לעניין הזה היא ללא ספק קולות הציפורים המצייצות בחלונות...
מעיין עין יהודה. צילום: גלי מרגלית את הטיול שלנו התחלנו בעמק בית שאן ("עמק המעיינות" כפי שהוא מכונה היום), בבִּתְרוֹנוֹת החוואר שמפרידים בין גאון הירדן לכיכר שבה נמצאים הישובים והשדות החקלאיים.
עצרנו בקיבוץ עין הנצי"ב (על שם הרב נפתלי צבי יהודה ברלין) קפצנו לעין יהודה - מעין טורקיז קטן וחלומי הממוקם בתחומי הקיבוץ, דרומית לבית שאן וממזרח לכביש 90, והוא אשכרה מקום מהפנט. המים צלולים ונקיים, צל בכל פינה ומקפצה די מאיימת.
אבוקייק. צילום: גלי מרגליתמשם המשכנו לרפטינג מהנה ב"אבוקייק" – הלונה פארק של הטבע, כמו שמכנים אותו אנשי האזור.
האטרקציה שוכנת בחובה של שמורת פארק הירדן הקסומה לצל הרדוף הנחלים הפורח בפרחים ורודים גדולים ופטל קדוש המניב פרי כהה וטעים. בסבך הצמחייה מסתתרים עופות רבים ובמים שוחים צבים ודגים. אנחנו העברנו בנעימים כשעתיים ולא הפסקנו להתפקע מצחוק על כל ניסיון כושל של חתירה עצמית.
צילום: גלי מרגלית
מושב גבעת יואב, צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגליתבערב יום שישי בחיפוש אחר מקום אותנטי ובהמלצת חברים הגענו אל מושב גבעת יואב היישר אל המטבח של אפרת גת.
יפיפיות בלבן, מורעבות ומלאות באנרגיה, הוקסמנו מהמושב החקלאי שהוקם ע"י גרעין צנחנים. המושב נמצא כידוע בדרום הגולן ומתאים לטיולים בכל עונה - מטבילה בכנרת שנמצאת במרחק של 10 דקות נסיעה, או בטיול בשביל הגולן לא רחוק מהיקבים, המפלים והמעיינות הנמצאים גם הם לא רחוק ממנו.
צילום: גלי מרגלית
ביתה המיוחד של אפרת בנוי בצורת מגן דוד, אז שלפתי את המצלמה ותפסתי את הזוית הכי שווה שלו, את המרפסת הרחבה המשקיפה אל הכנרת המעצימה - ואני וכל חברותיי פשוט התענגנו על צבעי השקיעה.
בעיסוקה היומיומי, אפרת הינה מחנכת. את אהבתה לילדים היא חיברה עם אהבתה למטבח והקימה את "קסם הבישול".
"העסק החל בחוגי בישול לילדים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי באירוח ביתי, במפגש עם אנשים וכמובן עם הבישול, שהוא חלק בלתי נפרד ממני" מספרת לי אפרת ומוסיפה: "כל אלו יצרו את הקסם והבית הפתוח לקהל ובכלל זה המטבח הוא חלק מרכזי".
משפחתה של אפרת גת. צילום: גלי מרגליתאפרת נשואה לערן החקלאי ולהם 3 בנות, יחד ובמקביל, הם משלבים את האירוח הביתי, ולוקחים חלק פעיל בכל אירוח. מכינים, מבשלים, מגישים - ממש צוות!
העסק הוקם בשנת 2014, ומאז הם עורכים סדנאות, ארוחות בוקר, אירוח ביתי, והכל באהבה גדולה עם חשיבה על הפרטים הקטנים, שימוש בתוצרת ותנובת האזור, תוך ניצול של הנוף המדהים ממבנה שעוצב במיוחד למטרה הזאת.
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגלית
פתחנו בקידוש וטעמנו מהחלה שרק יצאה מהתנור, חמה וטרייה.
שרנו שירי שבת ותוך כדי, הוגש לנו משקה הבית - עראק רוזטה – שתרם רבות למצב הרוח המרומם. האוכל זרם לשולחן יחד עם הניחוחות המגרים, התבלינים המיוחדים והצבעים הנהדרים. בהיצע: סלטים טריים ברטבים מעניינים, ירקות על האש, טחינת הבית, חצילים הנמסים בפה וכמובן חגיגת בשרים שהוגשה היישר מהמנגל הצופה לגולן. מילת שבח אעניק לקערת הקונפי-שום המרכזית, אותה יש להודות הצמדתי קרוב קרוב וחיסלתי אותה כמעט לבדי...
כוס היין שלי התמלאה "באופן מפתיע" כל פעם מחדש, והאווירה הייתה נפלאה ועליזה. את ארוחת הנסיכות קינחנו בעוגת שמרים נימוחה שנאפתה במקום ובמלבי הום-מייד, אין ספק כי מדובר בחוויה קולינרית אחת גדולה!
צילום: גלי מרגלית
צילום: גלי מרגליתאחרי למעלה משלוש שעות של שפע קולינרי, חזרנו רגלית לחאן - "גי`נגיס חאן" - כפר אוהלים באוריינטציה מונגולית הממוקם בקצה המושב כ-100 מטר מקו הצוק המערבי של הגולן לכנרת, כשנוף הימה, טבריה והתבור נשקפים ממנו.
זהו, עכשיו אני מבסוטה אך מאד עייפה.
אני סופרת 3...2...1... וזהו, כבר אין עם מי לדבר....
