משוחררת ושלמה: במלאת 20 למותה של עפרה חזה שבה יפעת דיסקין לשיר הפרחה

 עפרה חזה, צילום: יוטיוב

 

בתקופה האחרונה נושא הגיל מעסיק אותי מאד. אולי זה רק אני שחוששת להזדקן, אולי פשוט לא מדברים על זה מספיק ואולי אני מתחילה לקבל באהבה את מה שיש... את היופי שכל גיל מסוגל לספק. מה שבטוח הוא שאצלנו הגרושים, מקונן תדיר הפחד להיות לבד, לאבד את התשוקה, לחבק.

"שיר הפרחה" שעלה לאחרונה לכותרות לצד השיח התקשורתי שעסק בלגיטימיות או בחוסר הלגיטימיות לשנות שיר שהפך לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית (מזכירה למקרה שפספסתם, שהמילה "פרחה" הועלמה מגרסת פסטיגל 2019 של השיר שכתב אסי דיין והלחין צביקה פיק לעפרה חזה ב–1979 לסרט "שלאגר"), הציף אירוע נוסטלגי שארע כשחגגתי 12.

 

 

אז, כשהייתי בת 12, נערכה בחטיבת הביניים שלמדתי בה, תחרות כישרונות צעירים. איני זוכרת את הפרטים המדויקים, אך אני כן זוכרת שעליתי אל הבמה, שרתי ורקדתי מול שכבה שלמה את "שיר הפרחה".

מה עבר לי אז בראש?! אין לי מושג! אולי זה קשור לאותה תמימות נעורים מהשורות הקודמות. בזמנו היה לי קול ב׳ מימי המקהלה בביה"ס היסודי, וכנראה שהעזתי לשיר. אני זוכרת שבסוף הביצוע ההוא, אפילו זרקתי פרחים לקהל (חבורת בני 13, כן?!) - אולם מאותו הרגע, טראומה - כבר לא העזתי שוב לשיר מול קהל, ובוודאי לא את "הפרחה" מונח שהפך עם השנים לכינוי של בוז.

אולי זה קשור לעובדה שגיל ההתבגרות הוביל לשינוי הקול ולירידה בביטחון העצמי, או שמא הפכתי סופסוף מודעת יותר למונח שיצר דימוי זול כביכול.

לא, זה לא שהתכרבלתי לי בקונכייה, שהרי אני עדיין מופיעה מול קהל, משחקת, רוקדת וממש כמו בשיר בי לי לרקוד ובא לי שטויות - ובכל זאת לשיר - מתברר לפחות בשבילי זוהי מעמסה קלה.

 

אז אשתקד, בגילי המופלג, בכנס מחזור של הכיתה (ז׳) שלי, ובמסגרת התכנית האומנותית בו, עשיתי תיקון. ולמה בעצם? אולי פשוט כי ממש כמו עפרה גם אני עפה על החלומות שלי.

וכך, אל מול קהל של חברים מהעבר, שכל אחד מהם פנה במרוצת השנים לכיוון אחר בחייו והתקבץ לכדי ערב מרגש אחד, כשרובנו כמובן לא ראינו האחד את השנייה במשך כל אותן השנים, נעמדתי מולם והבעתי את עצמי במלוא מובן המילה, כשאני שלמה, חשופה ומשוחררת, שרה בפניהם שוב את "שיר הפרחה" ומשליכה בסופו (שוב) פרחים.

עזבו את הפרצופים ההמומים, אני לגמרי התעלמתי מהם. הייתי ברגע פרטי, אני והזיכרונות המדהימים שלי מהגיל ההוא - ובאופן מוזר כך גם הצלחתי לשחרר מעצמי את הטראומה ההיא, ומאז אני ממשיכה לשיר - אבל רק באמבטיה. אתם, לא?!