כולם להזדקף!

 צילום: הוצאת מודן / אריה ניר

 

תמיד תהיתי איך זה להיות גבר... תמיד הסתקרנתי לדעת מה קורה בשירותי בנים...

רציתי לדעת איך זה מרגיש כשיש לך איבר שיש לו מצבי צבירה שונים...

משאלות הבנים במדור "על בנים ועל בנות" ב"מעריב לנוער" למדתי שבנים נוהגים להשוות גדלים עם סרגל. מסרטים אמריקניים עליהם גדלתי, למדתי שהספורטאים של בית ספר נפגשים במלתחות ומדברים על בחורות ומחליפים טיפים ועצות.

בגלל שאיבר המין הגברי בולט – בעל נוכחות ולא ניתן להסתרה, הרגשתי שלבנים באיזשהו אופן הרבה יותר נוח עם הגוף שלהם, עם הקיום שלהם ועם המיניות שלהם – היא פשוט שם. הם לא צריכים לגלות אותה או לעורר אותה. פשוט מחוברים אליה.

בגלל זה אחזתי את "זקופים" בהתרגשות מהולה בחרדת קודש – סופסוף אדע איך גברים תופסים את הגוף שלהם. סופסוף אדע איך זה מרגיש להיות בעל כוח גברא ועל מה חושבים גברים בזמן שהם עושים סקס.

מודה שבאתי מלאת הנחות קודמות שלא לומר דעות קדומות. מה למשל? שגברים מסוגלים לנתק לגמרי סקס מרגשות, או יותר נכון שהם לא זקוקים לרגש כדי ליהנות מסקס. שגברים מסוגלים ואולי אפילו מעדיפים לחיות בלי אינטימיות, שגברים לא נהנים ממגע שלא מוביל לסקס, שאקט החדירה הוא הכרחי ושבאופן כללי כיף להם כי הם מסוגלים להגיע לשיא בקלות יחסית ואוחזים במנגנון עוררות פשוט. לא אכחיש שעובדה זו בלבד גרמה לי לקנאת פין קלה ורצון שיהיה לי גם פשוט כל כך לרחף משיא לשיא.

כמו כל דבר בחיים - פנטזיה לחוד ומציאות לחוד.

בשורה התחתונה - לגברים ממש לא קל ואין מה לקנא בהם. אם שיחה על מין היא טאבו באופן כללי אז בין גברים עוד יותר! מה שדמיינתי כשיח מלא טיפים וקליל במלתחה, הוא יותר שיח כיבושים מנותק וכוחני, שרק מזיק למשתתפים בו.

גברים, כמו נשים ובעצם כמו כל הא.נשים - נבוכים ומבולבלים ולגמרי לבד בעולם הזה - כמהים ליצור קשר. אך בניגוד לנשים, יש להם פחות לגיטימציה להודות בזה ולכן גם לחפש את זה.

אולי אחד המונולוגים שהכי נגעו ללבי היה זה שנקרא יפו ג`- בחור מקסים שכבר כנער העיד על עצמו שהיה אלפא – ידע ללִהֲטֵט במילים ידע להקשיב, לשתוק ולהחמיא. בגיל 14, עוד בטרם אפילו התנשק, בת 18 מנוסה ובשלה לקחה אותו לים וביצעה בו את זממה מבלי שהוא הבין בכלל מה היא עושה. הוא מדבר על כך שלקח לו שנים להבין שזה היה בעצם אונס, מה שהיא עשתה לו.

"פתאום הייתה לי יותר מדי אישה על הגוף. פתאום היו לי שדיים על הפנים...ואני לבד", הוא מספר. זה היה הרבה מחוץ ליכולות שלו, ולגבולות שלו. והכי נורא זה שכגבר הוא היה מצופה לשמוח מהמאורע– וזה היה יותר מדי!

כל הכבוד ליוסי אשור המחבר, שיזם את הפרויקט הזה ונתן אפשרות לגברים לדבר על המיניות שלהם. ברגישות רבה עטף אשור את הספר בהכנה לקריאה עבור קהלי יעד שונים, ובאחרית דבר אשר מפרטת את התהליך שעבר ואת השליחות שהוא רואה במעשיו. 

 

זהו ספר חובה לכל. לגברים, כדי שיוכלו למצוא את עצמם בטקסט ולדעת שהם לא לבד (ובספר קולות רבים – גאים, פוליאמוריים, בדס"מיים, דתיים, חילונים, צעירים ומבוגרים). לנשים, שידעו שגם לגברים לא פשוט במיטה ושהם כמהים לחיבור ושיחה, למתבגרים שאין להם עם מי לדבר ולהורים לבנים כדי שיגדלו בנים בריאים בנפשם וביחס לגופם.

ונאמר אמן!

 

  

 

בשנים האחרונות נדמה שיש פריחה בכל הקשור לסדנאות בנושא גבריות, מעגלי גברים, פסטיבל שיווה לגברים, ספרים שעוסקים בגבריות (לרוב תיאורטיים), וייצוגים שונים של גבריות באמצעי התקשורת לרבות הקולנוע.

 

על רקע זה שמחתי לשמוע שהספר "זקופים" יצא לאור. אמרתי לעצמי סוף סוף ספר שעוסק במיניות גברית, מנקודת המבט של הגברים שהגיע הזמן שיספרו איך זה להיות גבר בעולם שבו המיניות הגברים נתפסת פעמים רבות כאלימה, סוטה, אונסת, חומדת או אימפוטנטית ועקרה.

שינויים שהתרחשו בחברה ובמבנה המשפחה יצרו מגוון דגמים של גבריות. ייצוגם בתקשורת מחייב גברים להתמודד עם דילמות שקשורות בגבריות ועם מגוון סוגי גבריות. מגוון ייצוגי הגבריות אפשרו את צמיחתו של "הגבר החדש": המאופיין ברגישות, הקשבה, גישה שוויונית יותר לתפקידי מגדר.

 

חלק מהדילמות הללו עולות בסיפורים של הגברים בספרו של יוסי אשור "זקופים – גברים מדברים מיניות"`, אסופת ראיונות 28 במספר שערך עם גברים שסיפרו לו על המיניות שלהם, מערכות היחסים שלהם עם נשים ודימוי הגוף שלהם.

הסיפורים מטלטלים, הם חושפים חלון לרגשותיהם של גברים, למחשבות שלהם על עצמם ועל מערכות היחסים שלהם עם נשים, הם מדברים על הילדות ובעיקר על הנערות שלהם, על הדרך שבה הם מנהלים משא ומתן עם המיניות שלהם.

החשיבות של הספר היא בעובדה שמיניות גברית גורמת לנו לנוע באי נוחות, היא נזכרת בהקשריה השליליים כפי שציינתי לעיל והיא לצערנו משום העובדה שלילדים ונערים רבים אין מודל חיובי לחיקוי, אין להם מקום שבו הם יכולים לשאול שאלות ולקבל תשובות כנות, חלק מהגברים כן מספרים על אבות שלצידם גדלו והיוו מודל השראה, או מקום שניתן היה לדבר על מיניות באופן חופשי, אך הם מעטים, רובם כרכו את המיניות עם תחושת אשמה, בושה, מצוקה, ולכן הספר הוא סוג של מהפכה שקטה וחשובה בדרך לריפוי בין המינים, והבנת נפשו של הגבר הישראלי.

את הספר כתב כאמור יוסי אשור, איש חינוך, מרצה ומנחה קבוצות למיניות גברית, וכולי תקווה שמדובר בתחילתו של עידן חדש.

 

  

 

"רוצות לדעת מה עובר לגברים בלב? את האמת, מה מכאיב לנו, מה מפחיד אותנו, מה מדליק אותנו? זוהי הזמנה לאחד מקודשי הקודשים, כי המיניות שלנו היא אחד הנדבכים היסודיים בזהות שלנו. בואי ניפגש". (יוסי אשור)

"זקופים" מביא אלינו לסלון, 28 מונולוגים של גברים שמדברים את מיניותם בשלבים השונים של החיים, שלבים אשר מטביעים חותמם על מיניותם העכשווית.

יוסי אשור, שזהו ספרו הראשון, מרצה ומנחה קבוצות למיניות גברית, נחשף באחד הימים לגבר שדיבר על מיניותו באופן משוחרר וטבעי ומשם הגיע הרעיון לכתוב על מיניותם של גברים. כשאשור החל בתהליך החקירה, הוא שאל את עצמו לא מעט שאלות שנגעו למיניותו הוא. "הייתי פעיל מינית, אבל לא דיברתי על המיניות שלי, גם לא עם עצמי, הרגשתי שהמיניות שלי משעממת, ידעתי שיש בה חלקים שאני לא מעז להסתכל עליהם, רציתי שמשהו ישתנה".

 

תהליך החקר כלל פגישות שיח ארוכות עם לא מעט שאלות נוקבות, שעות שהפכו בסופו של עניין למונולוג של מספר עמודים, תוך שמירה על אותנטיות. לא מעט נשרו בדרך מסיבות שונות.

מתוקף לימודי בעת האחרונה כמנחת מיניות בריאה, כאישה וכגרושה, הסתקרנתי. חשבתי שאולי אמצא את התשובה להתנהגותם, מיניותם ותגובותיהם למצבים שונים, הפחדים שמלווים לאורך השנים ואיך לא ביטחונם העצמי שקשור בהחלט לחיים שחוו, למראה החיצוני, שהיה חלק עיקרי שנכח לאורך המונולוגים, וכמובן אם מדברים על מיניות, אז ל"זקוף".

 

ואם כבר השם שנבחר לספר: "זקופים"- כמובן עם לא מעט משמעויות בעיקר היכולת לעמוד זקוף, ללא פחד ולדבר מיניות כפי שלא העזו לדבר קודם לכן. ואכן, תוך כדי קריאת המונולוגים, ניסיתי למצוא את המכנה המשותף למיניות הגברית. אכן מצאתי כזה. כמעט כל הגברים דיברו על חוסר בתקשורת, באינטימיות ובתקשורת המינית. אי יכולתם לדבר על מיניותם באופן חופשי גרמה ללא מעט תסכול ולבעיות זוגיות במהלך חייהם. היכולת להיפתח וללמד את הדור הצעיר מה היא מיניות בריאה, ולא רק שיספקו את צרכיהם באמצעות הפורנו, שכמובן איננו החיים עצמם, ישנו, בעיניי את החשיבה, היחסים בין בני זוג והכבוד אחד לשני ובתקווה שימנעו בעתיד אלימות מינית.

שאלתי את אשור: "איך יראה הספר שלך אם היית כותב אותו על נשים"? "הייתי פועל באופן דומה. שואל באומץ, לא מקבל תשובות מתחמקות. הייתי מקפיד על מגוון. לא רק נשים מודעות. גם נשים מבולבלות, נשים שנפגעו וגם פגעו, נשים שאינן יהודיות וגם נשים שהתעייפו. הייתי מביא מגוון קולות".

אהבתי את הכנות והפתיחות של אשור שלאורך הספר שיתף את הקוראים בתהליך שעבר, תוך שדואג לתת הקדמה כדי להבטיח שכל אדם יוכל לקרוא אותו מתוך המגדר שלו בחיים. אני מביאה כאן נקודת מבט נשית. אשור אף דאג להתריע כי המקום עלול להיות גם כואב.

אם הייתי יכולה לשנות משהו בספר, הייתי משנה את סדר המונולוגים. החלק השני של הספר היה מרתק ומשוחרר וגרם גם לי להיות חלק מהשחרור שאשור כל כך רצה להביא לקוראים.

יוסי: "קוראים לי יוסי והחלום שלי לשנות את העולם". אומנם מילים גדולות, אך הכוונה פשוטה. נתחיל מצעד קטן לגלות את הפתיחות בתוכנו.