סיפור מצולם: מרוקו הקטנה במרחק ים המלח

 

לפני מספר שנים ישבתי באירוע במסעדה של ביאנקיני, הנשקפת אל מול ים המלח והרי ירדן.

נהניתי מהפסלים הגדולים במתחם האוכל הענק, מהכלים הרבים והצבעוניים שמקורם במרוקו – בה ביקרתי לפני למעלה מ-20 שנה בירח דבש עם הצמוד שלי.

טעמתי מהקוסקוס הצהוב והירקות המבושלים מעל, מהמטוגנים, מהסלטים המגוונים וחמוצי הבית. אולם לא ממש הבנתי, מה בדיוק הסיפור של המקום הכול כך שונה הזה, המתהדר בצביון מרוקני-משהו...עד שהגעתי שוב, השבוע, כנציגת האתר ליומיים של אירוח מסוג אחר, והרבה סיפורים בדרך....

 

 האישה והציפורניים. צילום: גלי מרגלית

כפר הנופש ביאנקיני, בראשותה של דינה דגן, הוקם לפני כ-18 שנה, עת החלה לספק שירותי הסעדה לעוברים ושבים, כשברקע, מצב בטחוני קשה, 3 ילדים קטנים ללא תמיכה זוגית, וסיפור חיים שהביא אותה למקום הזה.

מתוך האוהל הקטן שהביאה עמה, צמחה והצמיחה דינה, את כפר הנופש ובו 90 חדרי אירוח, חאן לאירוח קבוצות קטנות וגדולות, חדר מלח, בית כנסת, וילה מרוקאית, בריכות, שתי מסעדות, אולם כנסים ועוד מגוון אפשרויות לינה המתאים לילדים ומבוגרים, ומציע חווית אירוח אחרת. אגב, אפשרות נוספת היא להגיע לכפר שלה גם עם אוהל מהבית ולישון במתחם המיועד לכך.

 

צילום: גלי מרגלית

לקראת האביב, ובקיץ בפרט, מתקיימים בביאנקיני פסטיבלים עם נגנים וזמרים, מימונה ועוד מסיבות, כולם באים לשמוח עד בלי די.....

כמובן, שניתן כל העת לרדת לחוף הנקי, לרבוץ בכיסאות הים וליהנות מהבוץ הזמין והבריא, כשהחזון של דינה הוא השתלבות בסביבת ים המלח תוך כדי הקמת "מרוקו קטנה".

 

אלת השמש. צילום: גלי מרגלית

במפעל החיים שלה היא לא מפסיקה לייצר ולהוסיף, צריף ועוד צימר, עוד כד, ועוד פסל, כשהכול מתכתב עם מרוקו משם הגיעה משפחתה.

 

וזה בהחלט ניכר, מהפריטים השונים שבחרה להציב ברחבי המקום, מבניית בית כנסת לזכר אביה הניחן בעיצוב מרוקאי ובו שני ספרי תורה האחד לזה אמה והשני לזכר אביה כמו גם שאר המבנים שקיבלו השראה ממבנים ודמויות שונות כגון: איגלו הכוכב, ארמון קליאופטרה, הפירמידה על הנילוס, חדר חמסה ועוד. 

 בית הכנסת. צילום: גלי מרגלית 

 אחד מחדרי הצימר: גלי מרגלית

  צילום: גלי מרגלית

  צילום: גלי מרגלית

דינה חולמת מרוקו - את התכנון והעיצוב, מהמרצפת בשירותים, ועד לציפוי הקירות בחדרים, החלונות, המטבח ועוד - הכל היא עיצבה ללא כל יד מכוונת או עזרה ממעצב או אדריכל.

 

כשהיא נוסעת לחו"ל היא מקבלת השראה לנראות החדרים והצימרים, ממצרים למשל היא לקחה את הפירמידה והספינקס, ומערב הסעודית את מבנה ריאד, אך יחד עם זאת, בכל מקום בולטים גם סממנים יהודיים. 

 

 

כפר הנופש ביאנקיני. צילום: גלי מרגלית

דבר מאוד בולט במקום שלה, הוא השמירה על דו קיום. עובדיה בכפר הינם יהודים וערבים כאחד, חלקם מגיעים מחברון ויריחו, מירדן וממצרים. היא מתייחסת אליהם כשווים לכל דבר, על אף האירוע ההוא...

 

בירושלים, עת הייתה בעלת פאב (ביאנקיני ז"ל) שנסגר לאחר ניסיון פיגוע. לפאב ההוא נכנס בשעתו ספק שלה, ערבי צעיר, שאחז בידיו שקית ניילון. כעבור שניות כשהבחינה בו יוצא מהמקום ללא השקית, היא הבינה שמשהו לא בסדר.

 

 דינה דגן. צילום: גלי מרגלית

 

בזמן שהיא מחפשת ומחטטת בשקיות, הרימה והבינה את כובד השקית, בו זמנית הבחינה בחוטים שיצאו מתוך המעיל שעטף אותם. תוך כדי צרחות במקום, רצה כאחוזת אמוק החוצה, וכדי להרחיק את המטען מהנוכחים וזאת כדי לחפש מקום בטוח ולהזעיק את המשטרה, שאכן אישרה כי מדובר בפצצה.

מירושלים, עברה דינה להתגורר באזור ים המלח – והקימה בחופו הצפוני את כפר הנופש "ביאנקיני", על שם אותו פאב מירושלים. כל מי שביקר ב"ביאנקיני" כאמור אינו יכול היה להישאר אדיש לאווירת ה"מרוקו" במקום – שבאה לידי ביטוי בעיצוב פנים, בריהוט, באוכל ובמוזיקה – וגם במראה ובלבוש של דינה עצמה.

 

 צילום: גלי מרגלית 

 דינה והחיילים. צילום: גלי מרגלית

 צילום: גלי מרגלית

צילום: גלי מרגלית

בכפר שלה, דינה מארחת ומלינה מי שידו אינה משגת, כמו אישה פלסטינאית שברחה מבעלה, ואישה אחרת עם בעיה בריאותית שהגיעה מתורכיה, מעת לעת היא מקיימת במקום ימי כייף לנשים מוכות ובערב שבו התארחתי אני,  היא קיימה ערב אירוח לחיילי צה"ל.

כן, מתברר שממש באותו הערב, קיבלה דינה טלפון מצה"ל ובו נשאלה האם תוכל לספק מקום לינה, אפילו בחניה, לחיילי צה"ל שנמצאו בפעילות באזור.

 

דינה, מבלי להתבלבל, פתחה את החאן והלינה את כולם במזרנים נוחים ונקיים, כשלבסוף, הצטרפו החיילים לנופשים בכפר לארוחת ערב, שבמהלכה, אף רקדו לצללי נגן האורגן עם השירים הכי מקפיצים לפני שהם ממשיכים הלאה, להגן עלינו.....

 

צילום: גלי מרגלית

הכפר גדול מאוד, כ-250 דונם, וכמעט לכל כיוון שהלכתי, הבחנתי בתמונה אחרת, מפסלי ענק של סוס, פיל, דמות הוליוודית או דמות תנכ"ית, ועד לכלים הקטנים ביותר שהביאה כאמור ממרוקו ומבית אמה, כולם מתמזגים בשבילי הכפר שלה.

המקום עצמו כשר, הבניה ירוקה ואפשר לעשות מנגל, וליהנות מפינות פיקניק, ממלתחות ושירותים, מנקודות חשמל, ממחצלות...וממרפסת ענקית הצופה אל ים המלח.

במקום מתקיימות גם סדנאות שונות: צביעת כלים, ציור בחול בתוך בקבוקים, כדרות, וכולן מועברות ע"י מדריכים חיצוניים שמגיעים בתיאום מראש.

 

 צילום: גלי מרגלית 

בערב שבו התארחתי אני בכפר התקיימה סדנה בשם "יעודית" של הנטורופתית החיננית יהודית לוי, בעלת עור פנים של צעירונת.

 

היא אופה ללא גלוטן, והדגימה על הפנים שלנו מסיכת ספירולינה ירקרקה וטעימה, נמרחנו גם בידיים כדי לחוש במגע טוב יותר, תוך כדי לגימת משקה ספירולינה ירוקה של המותג SimpliiGood - ממש מזון-על עם תכונות בריאות וכל כך טעים. הקרטיב הירוק מתוצרת חברת paletas היה כל כך נפלא, שטרפתי שניים ממנו - לפני ארוחת הערב.

לאחר שמרחתי על פני מסיכה מזינה של ספירולינה שהותאמה במיוחד לעור הפנים, מרחתי גם את כפות ידי במסכה ייעודית ומפנקת לעור הידיים, והכנסתי אותן לזוג כפפות למשך דקות ארוכות.

נכון, אומנם קיבלתי מראה של צפרדע משהו, אולם מאחר ויש לי עור יבש, לאחר הסרת המסכות נחשף לו עור רענן במראה חיוני, והיובש נעלם...

צילום: גלי מרגלית

ביציאה מהכפר, ממש במרחק הליכה, חיכה לנו איתי מאור - מנהל פרויקט הגרפיטי- מוזיאון מינוס 430 - על שם המפלס בים המלח - 430. מדובר במתחם של כמאה מבנים נטושים של הצבא הירדני, שמתוכם נצבעו רק כ-50 וזאת, כדי להעלות את המודעות למצב של ים המלח שהולך ונעלם, דו קיום בין ישראלים לפלסטינאים שמאפיין את המקום.

 

האמנים שנטלו חלק במיזם זה נדרשו לצייר או לצבוע את המבנים על פי נושאים מוגדרים. חלקם הגיעו מהארץ ואחרים ממדינות כמו ברזיל, יוון ומקסיקו שאת כל הצבעים המעטרים את קירות המבנים תרמה חברת טמבור.