"הנודדים": מה בין בני זוג חרדים מקהילת סאטמר, למשולש רומנטי בין סופר ניו יורקי, אישתו וכוכבת קולנוע?

צילום: שעייה פיינברג  

 

שני סיפורים יהודיים המתרחשים בניו-יורק, הם בתמצית העלילה של ההצגה "הנודדים" של תיאטרון גשר, שלא הייתה, לפחות לא בעבורי, קלה להבנה.

כך קרה, שבמשך זמן רב ממשך ההצגה שמשתרעת על פני כשעה וחצי פלוס, התקשיתי להבין מהו בדיוק הקשר בין השחקנים? מי אלה בני הזוג שעומדים מאחור? ואיך זה ששם האישה הוא כשם בתם של בני הזוג שנמצאים בקדמת הבמה? כאמור - לקח זמן להבין.

סיפור העלילה נע סביב שני זוגות -זהירות ספויילר- החיים בממדי זמן אחרים.

אסתר ושמולי, השחקנים הנרי דוד וטלי אוסדצ`י, הם מקהילת חסידי סאטמר. שניהם בודקים עד כמה גבוהה הגדר ביניהם לבין העולם שבחוץ, בפרט אסתר המורדת בחייה ובמה שהחסידות המחמירה הזו מכתיבה, ומשלמת על כך מחיר.

אייב (שלומי ברטונוב), ולא אעשה כאן ספויילר נוסף, הוא סופר מצליח הנשוי לסופי (נטע שפיגלמן) אף היא סופרת, ולהם שני ילדים. השניים מנהלים חיי נישואים הנודדים בין ריחוק וקירבה. חלק מהריחוק נובע מכך שאייב מנהל רומן וירטואלי עם ג`וליה - כוכבת קולנוע בגילומה של לנה פרייפלד שמגוון התלבושות שהיא מחליפה בהצגה ראוי להערצה.

המחזה בהחלט מנסה להפתיע, ואולי מצליח. בגדול, עד לחלקו האחרון, לא הרגשתי שהוא מתרומם, עם זאת, מגיעים שבחים לשחקנים, כולם שיחקו נפלא.

 

צילום: שעייה פיינברג

שלומי ברטונוב, המתיישב מידי פעם לנגן בפסנתר ואחראי גם על המוזיקה המלווה את המחזה, הוא שחקן מגוון, אמין, ונוגע ללב. אגב, אם שם משפחתו נשמע לכם קצת מוכר - זה די הגיוני, הסבא רבא שלו היה השחקן האגדי יהושע ברטונוב - ממייסדי תיאטרון "הבימה". סבו, שעל שמו הוא נקרא, היה אף הוא שחקן הבימה שלמה ברטונוב ואביו, אייל ברטונוב, יוצא להקת פיקוד הצפון, שיחק בהצגה אחת בתיאטרון הלאומי ואז כידוע חצה את הקווים לתקשורת.

הנרי דוד שהגיח לראשונה לחיינו לפני כעשור עת גילם בסדרת הטלוויזיה "מרחק נגיעה", עולה חדש מרוסיה המתאהב בנערה יפה ממשפחה חרדית, מפלא לשחק בהצגה האמורה את שמולי - חסיד סאטמר שנע ונד בין אהבתו לאשתו לבין החוקים הנוקשים שעליהם גדל. גם שלוש הנשים היו טובות: נטע שפיגלמן כאשתו של אייב המנסה להתקרב ונדחית, טלי אוסדצ`י המגלמת בכאב שעובר אל הצופים את אסתר הדתייה, ולנה פרייפלד - כוכבת הקולנוע האגדית והמרוחקת.

המחזה, פרי עטה של אנה זיגלר, הנחשבת כאחת הכוכבות של המחזאות האמריקאית בת ימינו, עלה לראשונה ב-2018 בארה"ב, וזוהי בכורה ישראלית למחזה פרי עטה.

 

צילום: שעייה פיינברג

את ההשראה למחזה נטלה זיגלר בעקבות חליפת המכתבים המתוקשרת שהתנהלה בין הסופר הניו־יורקי המצליח ג`ונתן ספרן פויר והכוכבת ההוליוודית הנחשקת נטלי פורטמן במשך 15 שנה ונחשפה לפני כ-4 שנים ב"ניו־יורק טיימס".

ההתכתבות ביניהם, החלה כשפורטמן כתבה לפויר עד כמה נהנתה לקרוא את ספר הביכורים שלו "הכל מואר". מאז, הוצת הניצוץ והשניים החלו להחליף ביניהם דעות, רשמים, הגיגים, מחשבות ותחושות — גם אישיות וגם ברומו של עולם. המשולש, בין הסופר, השחקנית ואשתו של הסופר - ניקול קראוס, שגם היא סופרת מפורסמת בזכות עצמה, העניק למחזאית את הרעיון לכתוב את המחזה שלדבריה נכתב בתחילה בשני סיפורים נפרדים שהיא החליטה לאחד אותם לכדי סיפור אחד.

הנושא שבו הוא עוסקת ההצגה בהחלט חשוב - תחזוקת הזוגיות, השפעה של רומן -אפילו וירטואלי- על חיי הנישואים, השקרים בין בני זוג, לצד חיים בסביבה חרדית סגורה.

 

צילום: שעייה פיינברג

הקהל טועם משני העולמות, עולם אחד מוכר יותר של "בני זוג שעייפים מהשגרה וגם מעצמם", כמו שאומר במאי הבית המוכשר של התיאטרון אמיר י. וולף, כשמהעבר השני הצופים מציצים אל זוגיות של שניים שנישאו בשידוך וכל אחד בעצם עולם ומלואו.

עולמות שלא תמיד מתחברים. הסיפור הדתי, על יהדות החסידים בויליאמסבורג, לטעמי אינו מפותח מספיק. אולי לקהל אמריקאי שלא גדל עם ההיכרות ולו הזעומה שקיימת אצלנו על החסידות הזאת, זו טעימה מרגשת. מבחינתי, היו בעלילת המשנה הזאת חורים שחורים, כמו לאן נעלמו הילדות שנלקחו מהאם? ויש עוד כמובן.

הבימוי מרשים ומרגש. הבמאי, ביחד עם התפאורן מישה קרמנקו בנו במה הבנויה מרמפות מצטלבות, שעליה נדדו השחקנים כל העת. התנועה על הבמה מתרחשת כל הזמן, ובניגוד אולי לעלילה הרדומה משהו, הזוגות שעולים, יורדים, מוארים בפינה אחת ורוקדים, כמו גם תמונת הסיום המקסימה, והתנועתיות שלהם ביחד עם הדיאלוגים המוצלחים, מעניקים להצגה עומק שנעדר מן העלילה.

ואולי, כמו שאמרה לי בחורה שצפתה בהצגה ונתקלתי בה בסמוך לרכבי בחניון: "דווקא בגלל שהמחזה כה שטוח, זה מאיר את החיים שלנו, שגם הם שטוחים". אולי...

 

בימוי: אמיר י. וולף. מוזיקה: שלומי ברטונוב. שחקנים: הנרי דוד, נטע שפיגלמן, שלומי ברטונוב, לנה פרייפלד, טלי אוסדצ`י. מחזאי: אנה זיגלר. עיצוב תלבושות: יהודית אהרון. עיצוב תפאורה: מיכאל קרמנקו. תאורה: קרן גרנק