1917 - מבוסס על מקרה אמיתי

 צילום: סרטי יונייטד קינג

 

מלחמת העולם הראשונה התחוללה כידוע בין השנים 1914–1918 והשתתפו בה מדינות על-פני יותר מחצי מכדור הארץ ונהרגו בה למעלה מ-16.5 מיליון בני אדם, מתוכם כ-40 אחוז אזרחים.

מלחמת העולם הראשונה הייתה כמו כל מלחמה כמובן - מחרידה, והאפוס המלחמתי "1917" בהחלט מעביר לצופה את הזוועה ההיא.

למרות שההתייחסות שלנו בגדול היא למלחמה האיומה שהגיעה אחריה, גם בגלל השואה האישית של עמנו, שהרי המלחמה הראשונה נחשבת אף היא כמלחמה מזעזעת. כמוזכר, היא גבתה אינספור קורבנות והובילה, בגלל החוזה שנחתם עם גרמניה שאחרי המלחמה, לעליית הנאצים ולצורך הגרמני לכבוש עוד ועוד שטחים, כפיצוי על אבדן השטחים שנלקחו ממנה אחרי המלחמה הראשונה.

הסרט המבקש ליצור תחושה שצולם בטייק אחד רציף, מגולל את סיפורם של שני חיילים בריטיים: שופילד ובלייק בגילומם של ג`ורג` מקיי ("גאווה", "קפטן פנטסטיק") ודין צ`רלס צ`יימברס (טומן ברת`יאון מ"משחקי הכס"), שהוטלה עליהם משימה חשאית ובלתי אפשרית. הם יצאו, בפקודה - כמובן מיותרת וחסרת היגיון, לחצות את קווי האויב על מנת להגיע ליחידה שהייתה אמורה לצאת יום למחרת לקרב.

הקרב, התברר למפקדים, הוא בעצם מלכודת גרמנית, ולכן חטיבה בת 1600 חיילים שביניהם נכלל גם אחיו (ריצ`רד מאדן) של אחד מהם, עלולה להיכחד ולכן מבחינתו של החייל שנדרש למשימה הוא חדור מוטיבציה להצליח.

 

על השניים, שנאמר להם שדרכם תעבור כמעט ללא בעיות, משום שהגרמנים כבר נטשו את האזור, מה שהתברר כמובן כשקר - למנוע את הטבח העתידי. הם יודעים שהעול הנורא הזה מוטל על כתפיהם הצעירות, אבל פקודה היא פקודה.

מלבד הציות העיוור לגנרל, המגולם בידי קולין פירת` שמודה שלא זיהיתי אותו בכלל, מככבים בסרט בין היתר גם בנדיקט קמברבאץ`, ואנדרו סקוט ("פליבג").

מה לא קורה לשני החיילים הבריטיים בדרך? חוץ מלעוף באוויר, כמעט הכל. הם מתחילים את הדרך מתחת לגדר תיל - ושופילד נדקר קשות. בהמשך הוא מועד אל תוך גופה מרקיבה של חייל גרמני, על כל המשתמע מכך. חולדות בגדול אימתני מקיפות אותם כשהם מגיעים לביצורים שננטשו על ידי הגרמנים וחולדה אחת מפעילה חומר נפץ שקובר את אחד מהם.

 

צילום: סרטי יונייטד קינג

אך בכך מתברר לא תמו צרותיהם. מטוס שנופל מהשחקים, נכנס ישירות לבית נטוש בו הם מסתתרים, אחד מהם מתגלה על ידי האויב וקופץ למים כל כך עמוקים, שקשה להאמין שיצליח לצאת מהם, כולל גלישה במפל עצום. וראו זה פלא - הוא יוצא גם יוצא משם בהצלחה, כשספר שהוא נושא עמו כל הדרך ובו צילומים של אהוביו היקרים - נותר יבש.

ומה אני רוצה להגיד בשורות האלה? ממש לא קל לבקר את הסרט הזה ללא ציניות, כי רצף המאורעות כל כך היסטרי ומותיר את הצופה, במקרה זה אותי, בתחושת ניכור עצומה. אוסיף על כך קטע מביך עם בחורה שמחזיקה תינוקת, והתינוקת צריכה חלב, ולמי יש חלב? בדיוק, לשופילד שבמקרה מצא פרה כמה שעות קודם לכן. לי היה קשה להתחבר לדמויות כי התחושה הייתה שהבמאי תפס מרובה שלא תפס.

המזל משחק כאן תפקיד כמעט בלתי אפשרי. לא שאני נגד מזל או לא מאמינה שיש אנשים ברי מזל, אבל הכל קורה לשניים האלה, וקשה להאמין שיש בהם בכלל עוד כוח לרוץ - והם רצים, והרבה.

כמובן שהסוף ידוע מראש, אבל אני לא אקלקל למי שאוהב את הז`אנר של סרטי מלחמה, ולא אגלה מה שקרה להם, לאח האבוד ולחטיבה שלמה שאמורה להימחק במלכודת הגרמנית.

 

צילום: סרטי יונייטד קינג

הסרט מצולם נפלא, תמונה בלתי נשכחת היא צילום בתוך החפירות הבלתי נגמרות. תנו כפיים לצלם רוג`ר דיקינס ("ארץ קשוחה") - זוכה האוסקר אשתקד על צילום הסרט "בלייד ראנר 2049", שהעביר בצילום הזה תמונה עגומה של מאות חיילים בריטיים שיושבים בתוך חפירות שורצות חולדות ובתוך מי אפסיים, כשניכר עליהם שאפס כוחם הפיזי והנפשי, פניהם כל כך חתומות וניבט מהן עצב וסבל נוראים.

לצערי, לא הצלחתי למצוא אזכור לשמו של מי שאחראי לתפאורה המצמררת באמינותה: קילומטרים רבים של חורבות, חפירות, בתים נטושים, הכל במינימליזם בצבעים קודרים, התפאורה תורמת לתחושה הקשה של הליכה בתוך גיא צלמוות.

הבמאי הוא סם מנדס, במאי מוערך וידוע, זוכה פרס האוסקר על "אמריקן ביוטי", וסרטו החדש מועמד לשלושה פרסי "גלובוס הזהב" בקטגוריה של סרט הדרמה הטוב ביוצר, פרס לבמאי ופרס המוזיקה שלטעמי אכן מצדיקה את המועמדות שלה, ונדמה שהמלחין תומס ניומן, שהיה מועמד בעברו כ-14 פעמים לאוסקר, עשוי הפעם סופסוף לזכות.

מה שמדהים, שהסרט מבוסס על סיפור שסופר למנדס על ידי סבו אלפרד מנדס, שגויס בגיל 17 לצבא הבריטי ונלחם במלחמת העולם הראשונה. ולחשוב, שבאמת שלחו שני צעירים אל מותם הוודאי - ממש קשה להכיל את המחשבה הזאת. ובכך, אולי גדולתו של הסרט הקשה לצפייה הזה. הוא מאשש שוב את חוסר התכלית שבמלחמה, את הפקודות ההזויות, את חוסר האמפתיה ללוחם הבודד בתוך מסה של לוחמים, ובכך תרומתו לעולם.

ומה עושים עם המסרים הללו שמותירים את הצופה, שוב במקרה זה אותי, בתחושה של תסכול מהדהד? אין לי מושג!