צילום: סרטי יוניטד קינג
בצל ההרשעה בפרשת אונס הקטינה סמנתה גיילי משנות ה-70 בגינה הקולנוען רומן פולנסקי (86) עדיין מבוקש בארה"ב וברקע לעדות נוספת שהוענקה לאחרונה ליומון הצרפתי הנפוץ "לה פריזיאן", הפעם של שחקנית צרפתייה בשם ולנטין מונייה המעידה כי פולנסקי אנס אותה באכזריות ב-1975 באתר נופש סקי בשוויץ, כשהייתה בת 18 בלבד, יצא לאקרנים "קצין ומרגל" (ובצרפתית: J`Accuse -"אני מאשים"), סרטו החדש על דרייפוס ועלילת הדם נגדו שהסעירה את צרפת ואת העולם כולו בשלהי המאה ה-19.
צילום: סרטי יוניטד קינג הסרט בשמו הצרפתי, קרוי על שמו של המאמר המפורסם של הסופר הצרפתי אמיל זולא מ–1898 שבו תקף כידוע את השלטון הצרפתי בפרשה, שבה כאמור עוסקת העלילה.
בסרט, מככבים כמה מן השחקנים הצרפתיים הבולטים ביותר, ובראשם זוכה האוסקר ז`אן דוז`רדן ("הארטיסט") המגלם את דמותו של ז`ורז` פיקאר - מפקדו של דרייפוס, המתמנה לראש המודיעין הצבאי, שמנקודת מבטו מסופרת העלילה.
משפט דרייפוס, שנפתח לפני 125 שנה וגרם את אחד המשברים הפוליטיים החמורים ביותר בתולדות צרפת, עומד במרכזה של העלילה המתחילה בפריז, שבת, ה-5 בינואר 1895, בשעה 9 בבוקר.
בחצר הרבועה של בית הספר הצבאי נערך טקס ההשפלה שבו מושלכים ארצה דרגותיו ושברי חרבו של קצין התותחנים אלפרד דרייפוס (לואי גארל), והוא מודח מן הצבא בעוון ריגול לטובת גרמניה.
בפסק דין אכזר, נשלח דרייפוס לכלא מרוחק, בתנאי צינוק, באי השדים, כאשר הוא האסיר היחידי שם, ואין לסוהרים רשות לשוחח עימו. מרגע זה והלאה דרייפוס מפנה כמעט לגמרי את המסך ואת מרכז העלילה בסרט הולכת ותופסת דמותו של לוטננט קולונל ז’ורז’ פיקאר.
פיקאר המתמנה ב–1895, לשירות המודיעין (כראש מחלקה) היה כרבים מעמיתיו, אנטישמי, ויש הטוענים שאף היה אנטישמי נלהב. באופן ספציפי לדרייפוס, אותו הכיר עוד מלימודיו באקדמיה הצבאית, יצוין כי הוא לא חש הערכה רבה כלפיו, זאת בניגוד מוחלט לשאר מפקדיו.
אלא שבתפקידו החדש נחשף פיקאר למכתב חשוד (אותו כתב קצין בשם פרדיננד אסטרהזי), ולאחר שחקר בדבר ונבר בראיות הוא גילה כי כתב היד במכתב האמור דמה לזה שבמסמך שהפליל את דרייפוס. ככל שפיקאר התעמק בעניין הוא גילה את דלות ההוכחות, וכך מצא עצמו חרף שנאתו ליהודים מגן על הקצין היהודי שהואשם רק כי היה צורך בשעיר לעזאזל, בעוד שהמרגל האמיתי המשיך לפעול מתחת לאף.
צילום: סרטי יוניטד קינגאת המידע הזה הוא העביר כמצופה למפקדיו, אך הם השתיקו אותו וניסו להסתיר את הראיות.
הסרט מלווה את פיקאר במסעו לזיכויו של דרייפוס, תוך מסכת ייסורים בתוך גבולות הצבא, האינטרסים של הצבא וחובותיו לצבא, לבין חובתו המוסרית נוכח העובדה שגילה כי אדם חף מפשע יושב בין הכתלים בבדידות תהומית.
המחול המסעיר בין הרצון לגילוי האמת לבין הרצון להישאר קצין נושא דרגה בכירה בצבא שכל כך אהב, הופך להיות כמעט בלתי אפשרי, משום כיוון, אבל לפיקאר מתברר היה בכל זאת אכפת. ובשל עובדה זו נטל על עצמו סיכון לא קטן והמחיר שהוא שילם עבור גילויי האמת, היה קשה: הוא נשלח לבסוף למוצב מרוחק בטוניסיה (מאוחר יותר אף נשלח לכלא באמתלת בגידה).
את סוף הפרשה, כולנו הרי יודעים, אך את הטלטלות של האנשים שחוו אותה, שבחלקם דרייפוס כלל לא הכיר דוגמת סגן נשיא הסנאט הצרפתי, אוגוסט שורר־קסטנר שהשתכנע בחפותו של דרייפוס, וביקש לפתוח מחדש את תיק החקירה, נתון שעלה לו בהפסד בבחירות מחדש לסגן נשיא הסנאט, אפשר לראות במסמך הקולנועי המרגש הזה ששום בטן לא תישאר אדישה לו.
אין ספק שהסרט החדש מעלה שאלות נוקבות ואקטואליות לימינו אנו, כמה שנאת חינם יש בעולם, ובסופו של יום, מאחורי הססמאות, יש בני אדם, בשר ודם שמשלמים תמיד את המחיר.
יש הטוענים שהסרט החדש הוא בבחינת שופר של פולנסקי עצמו לתאר את מאבקו לחפותו, כמי שמקביל עצמו לאיש הצבא שנרדף על לא עוול בכפו אך ורק בשל יהדותו.
"אלה סיפורים אבסורדיים של נשים שמעולם לא ראיתי, ומאשימות אותי בדברים שלכאורה קרו לפני חצי מאה", אמר פולנסקי והוסיף "מדוע אני לא נלחם בכל זה? כי מדובר במלחמה בטחנות רוח. האקלים הציבורי כיום הוא בדיוק כפי שהיה בזמן פרשת דרייפוס - האשמות שווא, מערכת משפטית לא מתפקדת, שופטים מושחתים ובעיקר בית דין ציבורי שחורץ את דינך בלי אפשרות למשפט הוגן או לערעור".
ובהתאמה, חרף העובדה שהסרט היה מועמד לארבעה פרסים בטקס פרסי האקדמיה האירופית לקולנוע ה-32 - הוא זכה בשום פרס וככל הנראה זה כן קשור לעובדה כי הקולנוען עדיין מבוקש בארצות הברית בעוון בעילת קטינה, ובשל עדויות נוספות שהתפרסמו נגדו בשנים האחרונות על עבירות מין שביצע לכאורה כשהאחרונה מהן עומדת כאמור זה עתה בלב סערה תקשורתית בצרפת.
כך או אחרת אני כן ממליצה ללכת ולצפות בסרט הזה, אולי הוא יעשה בכם משהו טוב, ינקה קצת מבפנים, וגם אם לא, תמיד מדהים לראות איך פולנסקי הופך פיסה של היסטוריה, לפגישה איתה!