צילום: אתר מוזיאון ישראל
כתמי הצבע העזים והבוהקים של הקרמיקה הארמנית המשולבים באבן הירושלמית מוכרים היטב מנוף העיר, אך לא הכול יודעים שהם מייצגים אסכולה ירושלמית ייחודית ששורשיה נטועים כבר במאה ה-16, באמנות החצר של האימפריה העות`מאנית, ושנולדה בימי המנדט הבריטי.
למעשה, אומנות הקרמיקה הארמנית בירושלים נולדה וצמחה במקביל לייסודה של האקדמיה לאמנות ולעיצוב בצלאל. בשני המקרים בולטים אידיאולוגים אדוקים של תנועת ה"ארטס אנד קראפטס" ("אמנות ואומנות"), שנוסדה באנגליה בשלהי המאה ה-19 וניסתה ליצור חלופה לפסי הייצור התעשייתיים, שהחלו לדחוק את רגליהם של בעלי המלאכה המסורתיים.
ההיסטוריה של הקרמיקה הארמנית בירושלים מתחילה למעשה בחברה הבריטית פרו-ג`רוזלם ובאדריכל צ`ארלס אשבי, ממנהיגי "ארטס אנד קראפטס" באנגליה, שיזמו בשנת 1919 את הבאתן של שלוש משפחות אמנים ארמניות מטורקיה לירושלים. הם פנו באמצעות הבריטים, מושליה החדשים של ארץ ישראל, לראשי הקהילה הארמנית בעיר קוטהיה בטורקיה בבקשה לשלוח לירושלים אמני קרמיקה.
שלוש משפחות נענו: נשיאן וטקוהיא בליאן ומגרדיש ואפקריס קרקשיאן וגם משפחתו של האמן דוד אוהנסיאן שכבר היה מוכר בעולם בזכות יצירותיו.
צילום: אתר מוזיאון ישראלשלושת המשפחות הגיעו לארץ ישראל תמורת הבטחה להכנסה ארוכת טווח מעבודתם כקרמיקאים, וכנראה גם ממניעים דתיים, מה גם ששנים ספורות קודם לכן מאות-אלפי ארמנים ברחבי טורקיה גורשו מבתיהם באלימות, הגברים נרצחו מאזורי החזית במזרח (מלחמת העולם הראשונה) והשאר הובלו בצעדות-מוות דרומה ומזרחה אל העיר חלב כשבדרך הם הותקפו ונטבחו על ידי כנופיות של "הארגון המיוחד" ורבים נספו מרעב, ממחלות ומתשישות.
החל מ-1916 ועד 1923 מאות-אלפי ארמנים נפלו קורבן למעשי דיכוי ואלימות שנמשכו עד תום מלחמת העולם וגם לאחריה, ובמיוחד בשנות המלחמה בין טורקיה ליוון. זו הסתיימה בתבוסה יוונית ובגירוש הדדי ("חילופי אוכלוסין"): נוצרים גורשו מטורקיה ליוון, מוסלמים - מיוון לטורקיה ולא מן הנמנע שעבור המשפחות היוותה ההצעה שקיבלו מהשלטון הבריטי להגיע לארץ ישראל פתרון לא רע בכלל.
הפרויקט הראשון של שלושת המשפחות בירושלים היה שיפוץ אריחי כיפת הסלע בהר הבית, תחת פיקוחה של "האגודה למען ירושלים" שהקימו הבריטים בשעתו ותפקידה היה להבטיח את שימור חזותה של העיר.
עבור שיקום הכיפה ייבאה האגודה קרמיקה ארמנית מטורקיה, ובשלוש השנים הראשונות להגעתן ארצה עסקו דוד אוהנסיאן, בני הזוג נישאן ומגדיש קרקשיאן בניסיון לשפץ את אריחי המסגד, אולם השיקום לא צלח, ומשפחות האמנים השתלבו במהרה בחיי הקהילה הארמנית הוותיקה בירושלים והחלו להתאים את מיומנותם הטכנית לפרויקטים חדשים, כשהם שומרים על מסורת העיטור ארוכת השנים של ארצם.
עם הזמן הם הקימו סדנאות לציור על קרמיקה, להכנת אריחים ולקישוט בתים ברחוב ויה דולורוזה בעיר העתיקה, אולם ב-1922 החלה החבילה להתפרק: קרקשיאן ובליאן נפרדו מאוהנסיאן ופתחו סדנה משלהם בדרך שכם 14 במזרח ירושלים. אוהנסיאן המשיך להפעיל את הסדנה שלו עד 1948, אז עבר לביירות.
אריחים מקוריים מכיפת הסלע נחשפים לראשונה לציבור בתערוכה. צילום: פייסבוקיצוין כי הבריטים, שהיו חסידי אמנות, עודדו את המשפחות ואף דרבנו את שיתוף הפעולה שלהן עם האדריכלים בוני העיר.
ההצלחה נמשכה ובינתיים, בסדנאות שבעיר העתיקה כבר גדל הדור הבא של האמנים. לאחר מות אבי משפחת בליאן (שהמשיך לעבוד עם קרקשיאן עד יום מותו), נפרדו בנו וכלתו - סטארק ומרי - מבניו של מגרדיש קרקשיאן - סטפן הצייר וברג` הקדר - שעברו לוויה דולורוזה. בני משפחת בליאן נשארו בדרך שכם מול הקונסוליה האמריקנית במזרח ירושלים. שתי המשפחות הסכימו כי הסדנה של בליאן תיקרא "פלסטין פוטרי" (Palestinian Pottery) והסדנה של קרקשיאן - "ג`רוזלם אולד סיטי" (Jerualem Old City).
ילדי המשפחות למדו את סודות האמנות והשתלבו כאמור בחיי האמנות שבעיר, אך לאחר שנפרדו, הסגנון השמרני של הקרמיקה הארמנית המתאפיינת בצבעוניות רבה ועיקר עיטוריה הם מעולם החי והצומח השתנה, וכך גם הרכב הצבעים.
האמנים של הדור החדש התחילו להשתמש גם בצבע הצהוב, לצד הכחול והירוק המסורתיים, והנושאים לציור שעד כה היו העתקים של פסיפסים נוצריים ומוסלמים קדומים התחילו לשלב מוטיבים חדשים, שבין הצורות החוזרות ברוב העבודות מופיעים, עוף החול (הפניקס), עצים, בעיקר ברושים ועצי תמר, ציפורים, איילות, פרחי צבעוני (במקור מטורקיה), טווסים, דגים, סיפורי התנ"ך ועוד.
רזי גן-עדן - 100 שנים לקרמיקה הארמנית של ירושלים
בימים אלה מוצגת במוזיאון רוקפלר לארכיאולוגיה תערוכת הרטרוספקטיבה ״רזי גן עדן״, שמציינת 100 שנות קרמיקה ארמנית של ירושלים. בתערוכה נחשפים סודותיה ודימויי גן-עדן הססגוניים המשובצים כעדיים על קירות מבנים, בחצרות ובתוך בתים; נחקרות מוצאותיה בהצגת אריחים מקוריים מכיפת הסלע ומן הפטריארכיה הארמנית בירושלים ועוד; ומודגשים הדגמים המקומיים המיוחדים לה.
עבודות של אמני הקרמיקה שייסדו את האסכולה וממשיכיהם – דוד אוהנסיאן, הצמד מגרדיש קרקשיאן ונישאן בליאן, מרי וסֶטראק בליאן, סטפן וברג` קרקשיאן ועוד – מוצגות לצד עבודותיהם של אמנים ארמנים וישראלים בני זמננו ופרויקט מיוחד של סטודנטים מהמחלקה לעיצוב קרמי ב"בצלאל".
צילום: אתר מוזיאון ישראל בין הפריטים שיוצגו בתערוכה יהיו גם כמה אריחים מתקופות קדומות יותר. למשל, אריחים מקוריים מהמאה ה־16 מכיפת הסלע, אריחים מהפטריארכיה הארמנית בירושלים, ואריחים מקבר דוד שהגיעו להר ציון במאה ה־17 מדמשק והושחתו בפעולת ונדליזם בשנת 2013.
התערוכה מתקיימת במבנה המנדטורי של מוזיאון רוקפלר על מוצגיו הארכאולוגיים, המעוטר אף הוא בקרמיקה ארמנית, ובכך ממש כמו שמה היא מאפשרת הצצה לגן-עדן מסוג אחר. התערוכה בשיתוף יד בן-צבי, משרד ירושלים ומורשת ופמ"י. אוצר: פאוזי אבראהים ואוצרת שותפה: נירית שלו-כליפא.
