צילום: pixabay
למרבה הצער, עוד לא נולדה הדיאטה ש-כ-ו-ל-ם הצליחו לחיות איתה בשלום לאורך שנים.
למה? כי דיאטה, מעצם היותה סוג של סד, לא יכולה להתחבב עלינו ושום צורת חיים שאנחנו לא מחבבים לא נשרוד לאורך זמן. זה למה.
טירונות נגמרת אחרי שלושה שבועות עד שלושה חודשים. גם מסע כומתה, קשה ככל שיהיה, נגמר בסוף. דיאטה, לעומת זאת, לא נגמרת לעולם כי בשנייה שנפסיק אותה... אופס, נתחיל לעלות במשקל בחזרה. זה נכון לגבי כל דיאטה!
אז מי אתם, החכמים ששולחים אנשים אחרי קיצור קיבה בחזרה אל המלחמה הסיזיפית הזו? עצרתם לרגע לחשוב שמי שלא הצליח בדיאטה לפני הקיצור לא יצליח בה גם אחריו? ומה עם הנזק שייגרם לו אז? ורמת הסיכון? והתסכול? ותחושת הכישלון?
מי אתם, הגאונים שמאפשרים לאנשים שאוכלים את עצמם לדעת, שהאכילה שלהם היא רגשית, שבורחים אל האוכל מכל צער, שברון לב, שעמום ובדידות, לעבור עוד ניתוח, ועוד אחד, ועוד? ושוב ושוב שולחים אותם הביתה עם הוראות הפעלה שלא מתאימות להם?
קשה לי להאמין שלכולכם לא אכפת מה קורה איתם רגע אחרי. לטובת כולנו, אני מעדיפה לחשוב שאתם פשוט לא יודעים משהו אחר.
אני מאמינה גדולה בניתוחי קיצור קיבה, על כל ההשלכות שלהם, על המחיר שהגוף משלם, על איכות החיים המשתנה בעקבותיהם, לטוב ולרע. אני מאמינה בהם מכיוון שבמצבים מסוימים הם באמת מצילי חיים.
במקרה הפרטי שלי אני רק צריכה להשוות את בדיקות הדם שלי אז, לפני 14 שנה, כששקלתי 140 קילו והערכים של רמות הסוכר, לחץ הדם, הכולסטרול והטריגליצרידים שלי היו בשמיים למרות כל התרופות שנטלתי - לבדיקות הדם שלי כיום, כשאני שוקלת פחות מ- 60 קילו וכל הסמנים עומדים דום באמצע הסוגריים, הכול תקין והבריאות שלי שלמה בלי שום תרופות. מספיקה לי ההשוואה הזו כדי לומר שהניתוחים האלה עשויים להציל חיים.
אבל, כל מה שקורה, סליחה, כל מה שלא קורה (!) מסביב לניתוח, לפניו, אחריו ולאורך שנים הוא בעיניי ליקוי מאורות. וכל ה"מסביב" הזה הוא בדיוק זה שיחזיר את המקוצרים להשמין שוב, את חלקם יחזיר אל שולחן הניתוחים ואחרים פשוט יוותרו.
מתי מעט לא יעלו בחזרה. אתם יודעים מי הם מתי המעט הללו? אלה שלא עושים דיאטה!
צילום: pixabay
הנה, אני אומרת את זה שוב. אלה שלא עושים דיאטה ולא יעשו יותר לעולם הם אלה שיצליחו באמת לשנות את רוע הגזרה. פשוט, מכיוון שהם כבר הבינו שהאוכל לא היה האשם האמתי בהשמנה שלהם קודם ולכן הוא גם לא הפתרון להרזיה. הפתרון נמצא במקום שבו אנחנו לומדים מה גורם לנו אושר, מה משמח אותנו, מה עושה אותנו מסופקים רגשית. לשם אנחנו מכוונים.
בדרך, כדאי שנהיה אמיצים מספיק כדי להוציא את גורמי ההפרעה מחיינו. הם נמצאים ממש בסביבה הקרובה. הכי קרובה. והם לא חמאה, שמנת וסוכר. הייתי מסכמת אותם בשתי מילים: רגשות שליליים. לחפש שוב ושוב את דיאטת החלומות, כדורי הפלא, גורו חדש שיגיד לנו מה לעשות, מזונות על טרנדיים וכוכבים מזדמנים זו הדרך הכי "פעילה" לדחות את מה שאנחנו באמת צריכים לעשות.
ומה שאנחנו באמת צריכים לעשות זה להביט פנימה במקום החוצה. ללמוד את עצמנו מחדש ולפרוץ את המעגל הזה שאנחנו הולכים בו שנים, סחור סחור.
