צילום: דור קדמי
בחיפוש האינטנסיבי אחר אטרקציות מעניינות בחופש הגדול, שמתי פעמיי לגן הפעמון בירושלים, אני ומשפחתי רבת הנפשות, התינוקת נשארה הפעם בבית, עם הבייביסיטר, בכל זאת ירושלים, מיליון דברים בלו"ז, קצת פחות התאים לי לסיבוב... חכו..
השעה 17:30, מזג האוויר כבר נעים משהו, ואנחנו תרים אחר חנייה.
הסתובבנו כ-10 דקות לערך עד שפיית החניות סידרה לנו חנייה מושלמת ממש מול הכניסה לגן. יצאנו מהרכב מרוצים ומיהרנו עם הילדים אל כפר השדונים והפיות שהוקם בגן הפעמון כחלק מ"פסטיבל הקרון הבינ"ל" ה-28 במספר.
צילום: דור קדמי אני מודה, שכמי שחיה כולה בעולם של פיות, מלאכים וגמדים, התרגשתי מהרגע הרבה יותר מהילדים.
נכנסנו אל הגן, וכולי בעננים. התבוננתי סביב ונחתתי לקרקע במהרה. במתחם דשא מקסים ומתוחם ניצבו להן מספר עמדות שהוקמו ע"י 20 אמנים השאולות לכאורה מעולם הפיות. עץ קונכיות שבתוכן הוחבאו שוקולדים טעימים, עמדת צביעה עם פיה בתלבושת פחות מחמיאה ופאה מפורים בשקל ועשרה, עמדה נוספת של עץ עם פיות שמברכות ומופע לכאורה "רוק אנד רול" בקולות סופרן שמבצעות פיה ושדונית, גם הן מאלו שלא ממש השקיעו במראה שלהן. לקינוח קיבלנו שדון נוסף (מהמם, אגב) שזלל להנאתו חרקים וניהל אינטראקציה עם הילדים בשפת הג`יבריש.
צילום: רוית כהן יוליוסלתחושתי, אילו הייתי נגררת עם הפיצית הפרטית שלי, היא הייתה נהנית עד מאד. תינוקת שטרם הספיקה לפגוש את העולם הייתה נפעמת מכל פריט קטן בכפר הזה, אך לגילאי שש ומעלה, המקום לטעמי קצת פחות התאים. מה גם, שרק בכניסה לכפר התברר שהילדים נדרשים לסמארטפון עם חיבור לאזניות שמע, או לחלופין לאזניות שיסייעו להם בשיטוט בין העמדות השונות. אזניות אמנם חולקו בכניסה אולם אלו לדאבוני לא התאימו למכשיר האייפון, ומטבע הדברים הילדים התבאסו.
בתום הפעילות האמורה, וברוח הפיות והשדונים, בחרנו להמשיך אל מערת צדקיהו ולשוטט להנאתנו מתחת לעיר העתיקה.
כמי שאינם מתגוררים בעיר, לקח לנו כחצי שעה לערך להבין איך בדיוק מגיעים למערה השוכנת לצד חומות העיר, מזרחית לשער שכם ברובע המוסלמי ממש מתחת לעיר העתיקה. אז לטובת הקוראים אציין כי עיריית ירושלים מעמידה שאטלים קבועים מהחניון העירוני שבמתחם התחנה. כך שאם אתם מתכננים ביקור בעיר העתיקה בירושלים ותוהים בנוגע לעומסי התנועה, הניווט דרך הכבישים הצרים ובעיקר מודאגים היכן להחנות את הרכב – חסכו מעצמכם את הזמן, הטרחה, הכסף והפקקים, וקפצו למתחם התחנה והסתייעו בשאטל "חופשי לעיר העתיקה". מדובר על שירות הסעה חינמי היוצא מדי יום (למעט מוצ"ש).
צילום: רוית כהן יוליוס הליכה קצרה מגן הפעמון ונסיעה קצרה הביאוני בבטחה אל המערה המכושפת. למי שטרם ביקר בה אספר כי מדובר במחצבה אדירת-ממדים, ששימשה את בוני העיר בימי קדם. אורכה יותר מ-200 מטרים והיא מוארת לעילא, מסומנת היטב וגדושה בניחוח מסתורי, הודות לשפע של סיפורים ומעשיות שנקשרו בה. וואווווו, איזה יופי וקסם שמצאנו שם.
המערה כאמור הוארה בנרות, אלפים של נרות, נשמתנו ממש נעתקה מיופייה המרהיב. ירדנו אט אט לירכתי המערה, והגענו לחלל מרכזי שבו צפינו בהצגה מהרפרטואר של "פסטיבל הקרון", בו לקחו השנה חלק ארבע מדינות אירופאיות – גרמניה, ליטא, בלגיה והולנד.
"קונצרט בחולות". צילום: כפיר בולוטיןאנו צפינו במופע "קונצרט בחולות" - המבוסס על ספרן של תמי שם טוב ורחלה זנדבנק.
כידוע, עלילת הספר מתרחשת בתל אביב הקטנה בחורף 1936, כאשר גיבור הסיפור, אורי, יוצא עם סבתו הייקית לעבר יעד לא ידוע, בעקבות אנשים הנושאים מזוודות בצורות משונות. תחושת המסתורין בסיפור הולכת וגוברת כשהרחוב מתמלא בעוד ועוד אנשים הצועדים ביחד אל עבר יריד המזרח. שם גם נפתרת התעלומה – לאן הובילה סבתא את אורי ולאן צעד הרחוב כולו – אל הקונצרט הראשון של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. ושם, גם מגלה אורי שיש שפה אחת שהוא וסבתו, ולמעשה כל האנשים סביב מבינים: שפת המוזיקה.
מאוד אהבתי את עיצוב הבמה והשימוש בקייסים (תיקי הנשיאה של כלי המוזיקה) כתפאורה, הרעיון מבריק ותוצאה הבימתית מדהימה.
כחובבת מינימליזם על במות בפרט, מרגישה צורך להתעכב קמעה על עיצוב הבמה. ניכר כי לנגד עיניהם של מעצב התפאורות והבמאי ניצב אתגר לא קטן, אך כפי שציינתי הבמה עוצבה פלאים ובחכמה רבה הם עיצבו אותה באופן שמשרת נאמנה את העלילה. אהבתי כמובן מאוד גם את בובת העץ שהתעוררה לחיים כדמותו של אורי הנכד.
"קונצרט בחולות". צילום: כפיר בולוטיןבהצגה שתי שחקניות (מעין רזניק וגילי בית הלחמי), המגלמות בנות דודות, שממהרות אף הן לקונצרט בניצוחה של אחת מהן, ותוך כדי התכוננות לקונצרט, הן מגוללות את סיפורם של הסבא והסבתא, תוך שהן עצמן חוזרות בזמן לזיכרונות מהעבר.
כידוע, בסוף הספר מגלה הקורא שסיפורו של אורי נוגע בסיפור אמיתי ולגמרי מופלא: סיפור הקמת התזמורת על ידי הכנר האגדי ברוניסלב הוברמן. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה הבין הוברמן את האסון העתיד להתרחש על יהודי אירופה, והחליט לעזוב קריירה בינלאומית מזהירה, בכדי להקים תזמורת יהודית ברמה בינלאומית ביישוב העברי בארץ ישראל. וכך עשה. הוא נסע ברחבי אירופה, בחן נגנים יהודים מתזמורות מובילות, ומתוכם בחר כ-70 איש. הוא סידר להם ולבני משפחתם (כ-800 איש סך הכל) אישורי הגירה לפלשתינה א"י. ובכך הציל אותם מאימת הנאצים.
הקונצרט הראשון התקיים בדצמבר 1936, בתל אביב. המנצח האיטלקי הגדול בדורו, ארטורו טוסקניני, ניצח על סיבוב ההופעות הראשון.
במופע, מקבלת העלילה אִינְטֶרְפְּרֵטַצְיָה מעט שונה, בנות הדודות (שאינן מופיעות בספר) הן למעשה כוכבות המופע. הן מדברות בניהן בג`יבריש עם מילות מפתח, ומובילות את אורי (בובת העץ) להרפתקה ברחבי העיר תל אביב הצעירה. בדרך הם פוגשים באוטובוס שלא עוצר, בדוכן גזוז מזמר, בגן-שעשועים מופלא ובחוף-ים ובו יצורים חלומיים, וכולם מאוד מוזיקליים...
אני מוכרחה להודות שעבורי זה היה מעט מתיש ולו מהסיבה שאומנות הג’יבריש דורשת לטעמי הרבה מעבר לצלילים רפטטיבים - היא דורשת מיומנות של שליטה בשפה שאינה קיימת ועם זאת מובנת דרך המשחק, האינטונציה והמימיקה וזאת כמובן מבלי לעייף את הצופה. מילת שבח מגיעה כמובן לארבעת הנגנים המופלאים (הגר מעוז - כינור , הילה אפשטיין - צ`לו, גל גוטמן - קרן יער, אופוניום, חצוצרה וניר טייב - קלרינט, סקסופון סופרן וחליל ).
אם יש משהו שאני אוהבת, זאת מוזיקה חיה על הבמה! והמוזיקה שליוותה את המחזה נוגנה בלייב, וזה היה מהמם!!! העיבודים והניהול המוזיקלי של אופיר בר-און מהממים הם, הבחירות שלו מעניינות, ומדובר בכישרון בלתי נדלה. ביג לייק.
בסך הכל אסכם ואומר כי החוויה כולה הייתה מעניינת למדי. כפר השדונים והפיות גם אם טעון שיפור הוא בהחלט יציאה סוחפת, והמופע במערה והבחירה בה כאכסניה תרמו ללא ספק לאווירה מרגיעה ונעימה. ריחות האדמה שהיו שם לי עשו טוב על הלב ונדמה כי אני ממש לא לבד בסיפור הזה, שכן בתום חמשת ימי הפסטיבל דיווחו קברניטיו כי השנה נרשם גידול מרשים של יותר מ-35% במספר המבקרים בו, ומתברר כי למעלה מ-10,000 מבקרים ממגוון אוכלוסיות מרחבי הארץ רכשו כרטיסים ונהנו משלל המופעים, ההצגות והסדנאות שהוצעו במהלך הפסטיבל שהתקיים השנה תחת ניהולו האמנותי של שחר מרום ומנכ"ל הפסטיבל יזהר פלורסהיים שהוא גם מנכ"ל תיאטרון הקרון.
