"פרזיטים" - על אדונים ומשרתים

 

הסרט שפתח את פסטיבל הקולנוע בירושלים זכה לתשואות גדולות מהקהל גם במהלכו של הסרט, אירוע לא שגרתי לקהל מנומס שלרוב מחכה שיעלו הכתוביות ורק אז מוחא כפיים.

סרטו של הבמאי הקוריאני בונג ג`ון-הו (50) שהושק בהקרנת בכורה עולמית במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן לפני כחודשיים וחצי, הפך לאחד הסרטים המדוברים של השנה.

 

  

הסרט, מגולל את סיפורה של משפחת קים הענייה המתגוררת בדירת מרתף מוכת פשפשים ועכברים, שכל אחד מנפשותיה, שני ההורים: קי־טאק (סונג קאנג־הו) וצ`אנג־סוק (צ`אנג האיה־ז`ין), אח ואחות: קי־וו (צ`וי וו־שיק) וקי־ג`ונג (פארק סו־דאם), מתפרנסים למחייתם מעבודות מזדמנות, עד אשר הם מתחילים לעבוד כולם, האחד אחר השני באחוזה של משפחת פארק העשירה בתפקידים שונים במשק הבית, וזאת מבלי שמשפחת פארק תדע שהם בני משפחה אחת.

 

המפגש בין שתי המשפחות ושני המעמדות יוצר לא מעט מצבי מבוכה ובלבול אותם היטיב לתאר בונג ג`ון-הו בצורה שקולה וערמומית ולהובילם לכדי קתרזיס וירטואוזי סוחף.

 

צילום: סרטי נחשון ורד קייפ

מה שהחל כדרמה משפחתית התפתח לכדי קומדיה שחורה שלובה במותחן מדמם ספק דרמת פשע ספק סרט אימה, מתובלת בביקורת חברתית נוקבת על פערי מעמדות וייאוש שחשים אלו שחיים בשוליות הבלתי נסבלת של החיים.

כמו בסרטיו הקודמים "כלבים נובחים לא מתים" (2000), "זיכרונות מרצח" (2003), "המארח" (2006), "אמא" (2009), "רכבת הקרח" (2013) ו - "אוקג`ה" (2017), גם "פרזיטים" היא יצירה מצליפה, כועסת, אבסורדית, גאונית ועכשווית מאוד. 

כצופה נדמה ששום סרט קודם של בונג ג`ון-הו לא הצליח להגיע לרמתו של הסרט הנוכחי וזאת למרות שבכל סרטיו, הוא העלה שאלות חברתיות על מוסדות וארגונים, על חוסר שוויון חברתי ואיכות הסביבה. הסיבה לטעמי נעוצה בעובדה שסרטיו הקודמים גלשו לתחומי המדע הבדיוני, ואילו הפעם ניכר שהעלילה ריאליסטית וככזאת היא מעוררת תחושת סולידריות גבוהה יותר.

 

צילום: סרטי נחשון ורד קייפ

המיוחד בסרט הזה הוא הצילום היצירתי וההברקות העלילתיות שהשאירו אותי וכך נראה גם את שאר הצופים במתח ועניין לאורך הסרט כולו. ב"פרזיטים" תמצאו הומור, מתח, דרמה, ביקורת חברתית, ייאוש, תקווה, שמחה, תמימות וקורבנות. לא בכדי קוונטין טרנטינו השווה את בונג ג`ון הו לשפילברג הגדול.

הסרט זכה לתשואות בקרב כל המבקרים בארץ ובעולם, פלא מיוחד ששמור רק לסרט איכות אחד בדורו. סרט מתוק/מריר, המייצג אלגוריה לחברה הדרום־קוריאנית החצויה, שאת סופו לא אחשוף אך אמליץ בחום ללכת ולצפות בו, שכן גם לנו הישראלים הוא דליקטס של ממש.