חחח דוט קום. צילום: אלי כץ
כבר בשם המופע חחח.דוט.קום, ניתן להבין את הביקורת הנרמזת לסוג התקשורת המעוותת בימינו הטכנולוגיים והמפותחים, כביכול, כיוון שהתקשורת היא, למעשה, שטחית ורדודה, אינה פנים אל פנים עם הבעות פנים ועם מבט אנושי, אלא דרך מקלדת ובאמצעות רגשונים (אמוטיקונים) במקום משפטים מורכבים בעלי תוכן רגשי, מפורט ועמוק.
מבחינתי אחת ההוכחות להשטחת השיח היא גם העובדה שלא רק תלמידיי נרתעים ואף נמנעים מקריאת משפטים ארוכים ומעדיפים על פניהם סמלילים שונים המייצגים, כביכול, תחושות ורגשות, אלא גם מרבית המבוגרים, שאינם שייכים לדור הזה, אלא הם מהגרים לתוכו, מהגרים ותיקים, אך בכל זאת הם לעומת בני הנוער, נולדו בדור אחר ודווקא כן מכירים את הקדושה של המילה הכתובה וכן גדלו על שיח בארבע עיניים ולא בהסתתרות מאחורי מקלדת.
מאותה הסיבה שהכול מסתכם בשפה תמציתית של סימנים גם האהבה מובעת בלחיצת הבהונות על המקלדת, ולצערנו הרב, מתוך החרדה להישאר בדד, ממציאים לנו השכם והערב המצאות טכנולוגיות, הגורמות לנו להאמין שהוירטואלי הוא ממשי...
משום כך השכילה רונית זיו להציב את הדמויות הרוקדות ביצירתה בתבניות חוזרות ונשנות, כשבתחילת המופע זה נראה לי קצת הזוי, מוזר ולא ברור, אך לאט לאט העוצמתיות של המונוטוניות התגברה והותירה את חותמה המרשים באופן עז ביותר, יחד עם המוזיקה הנפלאה של המתופף המדליק עדי סרור, המלווה את היצירה לאורכה, ויחד עם הבעות הפנים של לירון קיכלר - הרקדנית הנהדרת ושל אלדר אלגרבלי - הרקדן המשובח גם הוא.
חחח דוט קום. צילום: אלי כץ
ולמה עוצמתיות, אתם שואלים?! כי גם כשהדמויות מבינות שתבניתיות זו היא הרסנית עבורם, הם ממשיכים לחזור על אותן תבניות התנהלות מזיקות.
לדברי רונית זיו, דוד גרוסמן שאל בספרו "דבש אריות" (2005) שאלה שהיוותה עבורה את ההשראה ליצירה: "מדוע בני אדם חוזרים לא פעם כנכפים דווקא על ההתנסויות ההרסניות, ומשחזרים במהלך חייהם את מערכות היחסים המעוותות ואת הסיטואציות המכשילות, שמעוררות בהם את התחושות הקשות והמזהמות ביותר?". לדבריה, שאלה זו אודות כפיית החזרה, היא השאלה שאותה היא מבקשת לשאול ואף לנסות להשיב עליה ביצירתה.
בעיניה, הכפייה הזו של החזרתיות, היא הקו המנחה, כיוון שיש לה קשר מתבקש למצבם הנפשי של הרקדנים שעל הבמה.
בשיחה עם היוצרת מסתבר שהיא חקרה את נושא פעולת ההליכה ביצירות מחול במסגרת התזה לתואר השני, ולא בכדי ההליכה בחלל היא מרכיב משמעותי ביצירה הזו.
חחח דוט קום. צילום: אלי כץ
חברתי ספי, חובבת המחול ואני השתאינו לאורך המופע כולו וגם שעות אחריו ממפגן היכולות הפיזיות של שני הרקדנים שנעו בקצב מהיר, באקרובטיקה מדהימה ובתזמון מדויק להפליא ולא נחו ולו לשנייה, משל שיקפו את קצב החיים הקדחתני של כולנו בתקופה הפוסט מודרנית המשוכללת ללא יכולת לשהות ברגע ולמדוט ללא מרוץ מחשבות ופעולות.
נהנינו מאוד מהליווי המוזיקלי, שהזכיר מעין מארש צבאי לפרקים, ומהקלטות מוזיקליות נוספות ברקע שכביכול מאפשרות לרקדנים להאזין לסגנונות שונים, לדרכים אחרות, אך התיפוף מכסה על הדרכים הנוספות הללו, והם ממשיכים לרקוד בדרך התבניתית שלהם בקצב מטורף, כאילו הם אנרג`ייזר בפעולה, עד סוף היצירה שבה נפרשים מרבדי דשא על הבמה והם נחים להם ומאזינים למוזיקה בשלווה.
אחת מהדמויות עסוקה באיסוף כפייתי של מגזינים המוצבים זה על זה כמעין חומת הגנה, והכותרת של המגזינים הללו היא בריאות האדם, וכתוב בהם הכול: מה לאכול, מה לעשות בשביל לשמור על גזרה חטובה, אפילו מה לחשוב, וכמובן, מה המתכון לחיים מאושרים. הכול סכריני ומזויף כמו השיח הפוסט מודרני דרך מקלדות מלאות בסמלילי סמיילי, יוצר הרגשת אושר, אך מיד עם סיום הקריאה עולה בך תחושת בדידות וריקנות.
היצירה מופתית. לכו/ רוצו לראות, תרתי משמע!
כוראוגרפיה: רונית זיו. מוזיקה: נדב לוזיה. תלבושות: רונית זיו. רקדנים: לירון קיכלר, אלדר אלגרבלי. תאורה: אורי רובינשטיין
