ויצו חיפה
סולי הושיאר דוד
"אומנות או נמות" זו הסיסמה שהדהדה במוחי מספר פעמים עת סיירתי בתערוכת הבוגרים של המרכז האקדמי ויצו חיפה, משום שהם נגעו לא מעט בנושאים בוערים, תרתי משמע, בחיינו כאן ועכשיו.
ברגע שנכנסתי ל"פירמידה - מרכז לאומנות עכשווית בחיפה", צדה את עיניי היצירה התמימה למראה ראשוני אך מטלטלת במבט מעמיק "שגרת חירום" של אופל קודוביצקי.
מדובר ביצירה שבמבט ראשון כאימא לקטנטנים נראתה לי כמעין עבודת ילדים ענקית, כי טכניקת העבודה היא מתעתעת. מעין צביעה סיזיפית בטושים בדמות ציור ילדותי, אך בדיעבד ובמבט מעמיק יותר התבררה גאונות המחשבה העומדת מאחורי הטכניקה הזו.
אופל קודוביצקי. יח"צראשית היא הזכירה לי את טכניקת הפוינטיליזם במקצת, ושנית היא פיתחה אפליקציה בציור עצמו שכל מקטע בה תיאר באופן חי דרך הנייד תמונה תלת מימדית עם צליל ותנועה של אירוע אחר בחייה במשך 19 שנה בקיבוץ כרמיה שבעוטף עזה, של שגרת החירום הנוראית הזו שכל כך הרבה ילדים ישראליים וגם מבוגרים חווים מדי יום ביומו.
כל שנותר לי הוא לחבק אותה הן האימא שלא מסוגלת לחשוב כיצד ילדים חיים כך לאורך שנים ארוכות בחוסר ביטחון משווע של מנהרות מתחתם ושל מרגמות מעליהם ופשוט להודות לה על היצירה החשובה הזו שנוגעת בפן הביטחוני, חברתי, רגשי הזה.
לדבריה, המיזם שלה מעלה למודעות מצבים רחוקים מהתת מודע מילדותה המוקדמת ועד היום אעפ"י שהיא כבר ארבע שנים, כביכול, מנותקת במהלך השבוע בחייה בבועה החיפאית מאז שהחלה ללמוד כאן.
נועם ראובן. צילום: פייסבוקהיצירה הבאה שטלטלה אותי היא היצירה "ממה בנויה אימא?" של
נועם ראובן - יצירה שקשורה גם היא מן הסתם באימהות, וגם היא יצירה שמבחינתי, בועטת לבטן כי היא מנתצת את כל האמירות הסכריניות על אימהות ומביאה "לפנים" את מאחורי הקלעים של היריון, לידה ואימהות ע"י מיטב השירים היפים והכי חשוב אמיצים בכנותם שנכתבו בנושאים הללו.
נועם מדברת על שני פרוייקטים חשובים שנבעו בתוכה, הן במוחה והן בגופה, האחד הוא מיזם סיום הלימודים והשני הוא מיזם יצירת חיים וכניסה להריון.
בעיניי, היא מתמללת היטב את תחושותיהם של אבות ושל אימהות רבות בחברות פטריארכליות: "אמנם הכווינו אותי כל חיי לזה (לעולם האימהות) אך מדובר בעולם גדול שמשפיע על הזהות שלי כאישה עצמאית וגם יוצר לי זהות אחרת, חדשה לגמרי".
בעקבות שיחות שלה עם נשים ישראליות על שלל החוויות, הציפיות, תחושות האי וודאות, התסכול, האהבה והדאגה הבלתי הגיוניות היא יצרה עולם וירטואלי מאויר עם פרשנות אישית משלה לשלבי האימהות - החל משלב של טרום אימהות, דרך היריון, לידה, טיפול והיפרדות. חייבת לציין שהיצירה הזו גם גורמת לך גם לצחוק לפרקים.
Wingman - יצירה פארודית, שהזכירה לי את רווקותי ארוכת השנים ואת כל הדייטים ההזויים שחוויתי דאז.
זוהי יצירתה של יעל אופיר שבכנות בלתי מתפשרת מדברת על הקושי במציאת זוגיות בחיים האמיתיים, כי כולנו התרגלנו כל כך לתקשר דרך המסרים השונים, ולדבריה, נהיינו מפוחדים, מבוגרים, דיגיטליים ומתווכים, כך שכבר אף אחד לא מתחיל איתה יותר בחיים האמיתיים, ולכן חשבה להמציא יישומון (אפליקציה) שיסייע לה למצוא את האחד והיחיד. זוהי יצירה משעשעת ברמות על שגרמה לי לצפות בסרטונים שוב ושוב.
ובהקשר הזה אהבתי מאוד גם את יצירתה האותנטית של לי-אור עניא: "מה לא היית מספר על עצמך?" שבה היא שואלת רשימת שאלות נוקבות: מה הדבר הכי מכוער באישיות שלך? איזה סטטוס לעולם לא היית מפרסם בפייסבוק? מה הדבר הכי נואש שעשית כדי להפיג בדידות? האם אי פעם התנהגת באופן אובססיבי כלפי מישהו? מה הדבר הכי נורא שירשת מהוריך? מה הדבר הכי קיצוני שעשית כדי לקבל תשומת לב? באיזו סיטואציה הרגשת מבוכה או השפלה? מה הטעם שלך לחיים? מה הדבר הכי יפה בחייך? במי אתה מקנא? באיזה רגע הרגשת הכי מאושר? מתי התאכזבתי ממישהו קרוב או ממישהו שהיה קרוב אליך? האם אי פעם השלית את עצמך כדי להימנע ממציאות כואבת? ועוד כיד הדמיון הפורה שלכם.
שאלות נוקבות אלו עלו בה, לטענתה, כשמצאה את עצמה לא פעם מצנזרת את מחשבותיה או את רגשותיה בעקבות הנורמה החברתית היוצרת אשליית מציאות מדכאת של מציאות מושלמת וסכרינית ללא רבב, הגובה עלינו להתבייש ברגשות האמיתים שלנו ובמחשבות הכנות מתוך חשש מביקורת ומהשלכות אחרות.
כדי להפוך את העבודה שלה לאותנטית היא ראיינה מול מצלמת וידיאו 12 אנשים זרים שהתנדבו לכך באומץ רב, והשיבו ל-30 שאלות אותן תמללה לטקסט שהדפיסה בחוברות קטנות.
קרינה שאגאל. יח"צ ביצירתה המשעשעת של קרינה שאגאל "הליכות ונימוסים בעידן הדיגיטלי" ניכר שרצתה לתת תוקף לעצות של נחמה בבלי - כוהנת הנימוסים של שנות השישים.
היא לקחה מהספר "שאלה של נימוס" של תמי לנצוט ליבוביץ` תלמדיתה וממשיכת דרכה של בבלי, את העצות והלבישה אותן על עשרים סיטואציות מחיי היומיום הדיגיטלי, כי בעיניה, קיימת תחושה של שיח חסר נימוסין בימינו.
יוליה סשקו. צילום: פייסבוק
יוליה סשקו. צילום: פייסבוקאחת היצירות שחובה לפרסמה ברבים היא היצירה "כמה עולה להזדקן?" של יוליה סשקו.
אני עצמי, מתנדבת בהנחיית יוגה צחוק עם קשישים בשנים האחרונות, וזו אוכלוסיה שייסדה את המדינה, נכנסה לי ללב ולצערי, מוזנחת. ולכן ראוי שיעשו הכול על מנת לגרום לה להזדקן בכבוד. לכל אחד מאיתנו יש לו הורים מבוגרים וכולנו חושבים על הדרך הטובה שבה אנו רוצים שהם יחיו כשיפרשו לגמלאות.
אחרונה חביבה היא היצירה: "מהגרת" של מזל רייבלט, יצירתה המרגשת והאמיצה עד כדי דמעות עם האותנטיות הבלתי מתפשרת שלה.
מזל מתארת את חוויית ההגירה מנקודת מבט של ילדה ישראלית לכל דבר ועניין, הן מבחינת הולדתה כאן והן מבחינת השם הישראלי שבחרו לה הוריה, אך לדבריה, כבת להורים ילידי בריה"מ שעלו הנה בשנות התשעים היא מצאה עצמה עוסקת במציאת זהותה ומנסה למצוא את עצמה בתוך המורכבות שבשילוב שבין שתי התרבויות.
מצאתי את עצמי קוראת את השירים שכתבו היא ואמה בספר תוך כדי תמונות חייה - החל מהשבוע של הדיאלוג עם המוצא הרוסי דרך הבושה וההסתרה שלו, דרך הניסיון להיות אחת מהח`ברה, ישראלית כמו כולם, ולבסוף - האפי אנד: הקבלה של מי שהיא כולל שורשי הוריה המהגרים והגאווה בכך! אני עצמי הזדהיתי מאוד עם דבריה, כבת להורים ילידי איראן, שלימדונו לחוש גאווה במוצאנו למרות הסטריאוטיפים השלילים הרבים על פרסים בילדותי בשנות השבעים והשמונים בקרב בני כיתתי.
אביגייל-קרדשוב-וינברג. צילום:שחר-טישלר
רנא חשיבון. צילום: יונתן-לוי
מבין עבודות הגמר הבולטות של המחלקה לעיצוב אופנה ניתן למנות את הקולקציה של אביגייל קרדשוב ויינברג המשקפת ניסיון אחיזה וחיבור ורצון להיות שייך וככזאת היא כוללת אלמנטים מזיכרונות ילדות, דימוים של חברות צבאית ישראלית, חומרים טבעיים המיוצרים בארץ המולדת וטכניקות סריגה מקומיות וגם את זאת של רנא חשיבון המדברת לטענתה "על כל אישה שרצתה להיות היא ובחרה להלחם בשביל החופש שלה עם כל העדינות, הרגש, האהבה וכל העוצמה שיש. אישה שבחרה לתפור את הקרעים והחתכים ובכל פעם שיפגעו בנפשה, היא כבר תמצא את הדרך כדי להמשיך עד שיתנו לה את הזכות להיות היא”.
סמינר הקיבוצים
דנה קאהן
עיצוב הוא אחד הסממנים החומריים והחזותיים העתיקים ביותר בתרבות האנושית.
מספיק לראות את הציורים היפיפיים שציירו אנשי המערות, כדי להבין שהעיצוב נולד מהצורך של האדם לבטא את עצמו, כמו גם למלא צורך. כך למשל בכדי לשתות מים - עוצבה הכוס.
חן הדס. יח"צאמנות בשונה מעיצוב, מהותה באסתטיקה והיא נועדה להביע רגש או מבע מסוים. ככזאת היא נתונה לפרשנות וזוכה למקום של כבוד בתרבות.
בישראל, כור היתוך, השילוב בין מזרח תיכון לאירופה הקטנה הנפיק אמנים ומעצבים רבים שפועלים בעולם. מספיק להזכיר את רון ארד הישראלי שחי בלונדון, מעצב תעשייתי מצליח, כדי להבין שאמנים ישראלים מתקבלים בתשואות בעולם.
העיצוב נמצא בכל רגע ורגע ובכל דבר, הבגדים שלנו מעוצבים, המוצרים, האריזות השונות וכן אפילו גן השעשועים שליד הבית תוכנן בקפידה תוך מחשבה עיצובית.
שרלין סדניו. יח"צהגעתי ל"מרכז עמיעד", בלב שוק הפשפשים בתל אביב, שבו התקיימה בצניעות תערוכת הבוגרים של המחלקה לעיצוב של מכללת סמינר הקיבוצים תחת שרביטו של הפסל, היוצר והאוצר דוד פאר, בוגר האקדמיה לאמנות בוונציה ותערוכת האמנות שהאוצר שלה הוא יאיר ברק, בוגר תואר השני באמנות ב-"Bard College" בניו יורק ומייסד המחלקה לצילום בבית הספר "מנשר לאמנות" בתל אביב.
שתי התערוכות הללו מעלות על נס מגוון נושאים אישיים וחברתיים: לדוגמה סלון אקטיבי לקידום אג`נדה פמיניסטית, משחק קופסה לעתות חירום עבור תושבי שדרות, ערכת הכנה לקבלת ילד מאומץ למשפחה, אמנות שעוסקת בסיפורי שורשים משפחתיים, הגירה ותרבות, יחסי מרכז פריפריה, אבל ומוות, היריון ואמהות.
נטלי גרון. יח"צהתרשמתי רבות מהתערוכות וניכר כי משנה לשנה הן הופכות להיות נוקבות יותר עם אמירה חברתית ורצון לשינוי המצב הקיים.
אין מדובר בסטודנטים שרצים ומנופפים בשלטים בכיכרות, מחאתם היא דרך אמנות ועיצוב, בסוג של הבעה ורגש, של תנועה ואמירה אישית. קצרה היריעה מלפרט אודות העבודות המופלאות הרבות ולכן בחרתי להתרכז בשתיים מהן.
אורטל שמאי. יח"צ הראשונה, של אורטל שמאי שעיצבה סלון WM שמתכתב לדעתי עם הסלונים הספרותיים במאה ה-19 שנוהלו על ידי נשים מצריות פמיניסטיות כמו מאי זיאדה. הסלון משמש למידע ולהפצת שינוי חברתי והוא מקרין צניעות ופשטות בדיוק כמו אורטל ואני חושבת שהיא תגיע רחוק עם הכישרון שלה.
מידן ארוש.צילום: תמיר מוש/ פרטי
העבודה השנייה היא של מידן ארוש שבלט ביצירה שלו "בגד רחוב" שעוסקת בפירוק והרכבה של בגדים, מקולקציית היוניסקס שלו הכוללת 12 פריטים שמבקרים את תרבות הצריכה שכולנו חלק ממנה, בגדים ישנים שעליהם הולבשו בגדים אחרים או אלמנטים שנאספו ברחוב.
מידן, בחור קומוניקטיבי וחייכן מציין שאנחנו שוכחים שלכל בגד יש סיפור והיצירה שלו באה להנגיש את הסיפור הזה למבקרי התערוכה.
יצאתי נרגשת מהתערוכות ואני ממליצה בחום להיכנס לאתר ולהתרשם מהעבודות היפות של הסטודנטים שעתידים להיות ה"רון ארד" של המחר.
שנקר
יפה חיים
תצוגת הגמר של בוגרי מחזור 2019 של שנקר הייתה ללא ספק אחת הקריאטיביות בהיסטוריה של המוסד המרכזי ללימודי אופנה בארץ.
כ-32 בוגרים הציגו את יצירות הגמר שלהם וחשפו עבודות נהדרות, מרגשות ודרמטיות, רובן ככולן עברו תחת עיניו של המעצב הבינלאומי אלבר אלבז (לנווין), בוגר שנקר בעצמו, שהגיע ארצה במיוחד להתרשם מהפריטים ולהעניק את הערותיו בכיתת אומן מיוחדת שהתקיימה טרם התצוגה.
בסך הכול הוצגו 10 קולקציות לגברים ו-3 נוספות הנחשבות ליוניסקס ונדמה כי הבוגרים הפגינו יכולות תפירה משובחות, לצד יצירתיות מעניינת, חדשנות מתבקשת והקשבה גדולה לטרנדים המובילים בתעשיית האופנה הבינלאומית.
הערב המרגש הוקדש כמתבקש לפרידה מראש המחלקה לעיצוב אופנה, הגברת לאה פרץ-רקנטי, אחרי 22 שנה בהם הובילה את המקום בגאון והפכה את שנקר לשם דבר בקרב הסטודנטים והתעשייה המקומית.
טל מדינה. צילום: רפי דלויה
נוי מוניס. צילום: רפי דלויהבין שלל הקולקציות שהוצגו בלטו במיוחד אלו של: הילה כהן, ספורטאית טריאתלון שהציגה אינטרפטציה נהדרת לבגדי ספורט כשבנתה אינטגרציה מושלמת בין מדים האופיינים לנהגי מירוצים לעדינות של בגדי בלרינות, טל מדינה שהציגה 6 לוקים שעיצבה בהשראת הזרם החרדי ו-נופר רפאלי בקולקציית "פרחים מארץ הקודש" שהייתה בין הבודדות שהתמקדה בקולקציית "רדי טו וור" עם רומנטיקה במיטבה.
דוד וקסלר. צילום: רפי דלויה
נוי מוניס הציגה קולקציה אנדרוגינית תיאטרלית, החושפת אידאל יופי לא קונבנציונלי, שחורג מהנורמה, דפנה גולוב העניקה פרשנות מרעננת לבגדי ילדים, שיר שטרקר העבירה ביקורת מעניינת על תרבות הצריכה בעיצובים משגעים אך ללא ספק השדרוג המהותי השנה התבטא בשפע של קולקציות גברים צבעוניות ופרועות המהווה אנטי תזה למצבו העגום של ענף בגדי הגברים בארץ. אהבתי במיוחד את זאת של דוד וקסלר שהציג קולקציית סטריט קאמפית, שענתה על השאלה מה ילבשו הגברים של מחר בתקופת ה-Metoo#.
צילום: בר כהן
בנוסף ראוי לציין גם מספר עבודות בולטות שהוצגו בתערוכות במחלקות לעיצוב תעשייתי ותקשורת חזותית.
כך לדוגמה בר כהן יצרה את המשחקים "Sand to Sand" בדמות בובות חד־פעמיות העשויות חול שנבנו באמצעות תבנית ומתמוססות במים בתוך כמה שעות בלי להותיר טביעת רגל אקולוגית.
נוי סאיאס. צילום: אולג בלזנוב
צילום: שלי וסרמן
נוי סאיאס שהציגה את Calliope pointe shoes - נעלי בלט מודולריות עם חלקים הניתנים למחזור ו-שלי וסרמן שחשפה מיתוג לחופשת לידה לגברים בתהליך שבמסגרתו היא איתרה 10 גברים אותם הלבישה בשחור והצמידה לכל אחד מהם חפץ שמשויך לתינוקות ולפעוטות
