אדמה דקה. צילום: דוד קפלן
מאז ומתמיד העדפתי לצפות בהצגות בתאטרון שוליים (פרינג`), הרבה יותר מאשר בתאטרון הממסדי, מכמה סיבות: בתאטרון הייחודי הזה היוצרים תמיד הם בעלי אמירה אחרת הן מבחינת עיצוב החלל (מן הסתם בעקבות התקציב השונה שלהם ומגבלת מבנה התאטרון הקטן יותר) והן מבחינת המסר החתרני והאמיץ בד"כ.
אני אוהבת תאטרון בועט שאינו מרגיש מחוייב להתיישר לפי הנורמות המקובלות על הממסד...
אם יורשה לי להודות, אעפ"י שאני חובבת תרבות ואוהבת מאוד הצגות, מאז שהפכתי לאם נטולת שעות שינה, יש לי נטייה חזקה לתפוס תנומה קלה (או עמוקה, לדברי ההוא שנוחר לצידי) בהצגות הרגילות, לצערי הרב, כי הן ארוכות מידי, כך שסיבה נוספת לחיבתי היתרה להצגות פרינג` היא שלרוב ההצגות של תאטרון זה קצרות ועם זאת מהנות ומצליחות להעביר מסר עמוק גם בזמן קצר, וזאת בזכות העובדה שעיקר הפוקוס הוא על הטקסט ועל שני שחקנים במקום כל הפומפוזיות של האמצעים הטכניים שמסביב, התפאורה, התלבושות, התאורה ושלל שחקני המשנה.
בדיוק בשל כל היתרונות הללו עפתי על ההצגה "אדמה דקה" של
תיאטרון תמונע, בה צפיתי אמש.
אדמה דקה. צילום: דוד קפלןהמחזה נכתב ע"י לא פחות מיהושע סובול, אחד המחזאים הישראליים האהובים עליי הן בשל האקטואליה שהוא משלב במחזותיו בזכות "הכובע העיתונאי" שלו והן בשל השראת פעילותו הפוליטית על הביקורת החברתית שהוא אינו חושש לשלב במחזותיו ואף לבסס מחזה שלם על ביקורת חברתית ולאו דווקא ברמזים.
על הבימוי המדויק אמונה אלמה וייך-חושן, שערכה הסבה ייחודית לעולם התיאטרון מעולם המשפטים. תודה למערכת בתי המשפט ששחררה לנו יוצרת מופלאה שכזו.
העלילה מרתקת בשל העובדה שהיא מדברת על מערכת יחסים בין בני זוג אך באלגוריה על מערכת יחסים בין התושב למנהיגיו. מרינה שויף (44) המשובחת כהרגלה, משחקת את עצמה, למען האמת, שחקנית דרמטית, ואברום הורוביץ משכנע מאוד כמהנדס שכל עולמו הוא טיל הבומרנג הזה שהוא מפתח כרגע...
אדמה דקה. צילום: דוד קפלןשניהם נשואים זה לזה שמונה שנים לא באושר... יש להם בן ויש גם סיפור זוגי שובר לב כי הוא גורם לכל אחד מאיתנו להזדהות עם כל אחד מהם.
כל ההצגה היא רצף של שיחות טלפון טרנס־אטלנטיות ביניהם כשהוא שוהה בחו"ל, והיא בארץ וביניהם ים מזוודות, פרי עיצובו של אריאל טל ארביב, המשכיל באמצעים פשוטים להעביר את המסר של האיחוד ושל הררי המשקעים שנוצרו ביניהם ושהם מנסים לפרום אט אט ובמהירות גם יחדיו לאורך כל השיחות ביניהם.
וכמו כל בני זוג הם מגששים דרכם באפלה זה לזו, מנסים למצוא את הדרך זו לליבו של זה ועל הדרך רבים, מתנפצים לרסיסים, מתפייסים, לוחמים, חומלים ומוחלים על העבר בניסיון להתמודדות עם ההווה. במקביל הם גם חולמים: היא חולמת להתקדם בקריירה השחקנית (תפקיד ראשי של נורה בבית הבובות של איבסן, לא פחות), והוא כמה להוכיח לח`ברה שויתרו על שירותיו כמהנדס טילים בישראל שהוא אפילו ימכור את נשמתו לשטן כפי שאמרה אשתו, וימכור נשק לאויב, העיקר שיוכיח למי יש יותר גדול...
למעשה, כל אחד מהם מתמודד עם התמוטטות החלום האישי שלו, ועם הבדידות הבסיסית של חולמי החלומות ותוך כדי ההתמודדות הזו הם מבינים את תלישותם הקיומית.
מה שעצוב בכל הסיפור שניכר כי כל אחד מהם משווע לאמפטיה, לשותף, לחבר, רק שהדרך לשם מלאת מהמורות ואתגרים...
זהו סיפור על כל מי שנמצא בזוגיות ארוכה, זוגיות שהיא רבת שכבות ורבגונית, ובעיניי, הסיפור החשוב הוא העניין שמעבר למלחמה בין בני הזוג ולסכסוכים שתמיד קיימים מתחת לפני השטח ביניהם, אלא זהו סיפור על החיים במדינה המסוכסכת שלנו, סכסוך שאנחנו נאלצים לשלם מחיר כבד של חרדה ושל מלחמה מתמדת. לכן אהבתי את הרעיון הציני של המהנדס להמציא טיל שיחזור אליך בחזרה כבומרנג, כי זה באמת מה שקורה בסופו של דבר עם כל ההמצאות הללו של כלי הנשק.
מחזה מאת: יהושע סובול // בימוי: אלמה וייך-חושן // עיצוב תאורה: מתן פרמינגר // עיצוב חלל ותלבושות: אריאל טל ארביב // ניהול הצגה: תמר אדלר // מוסיקה: אורי אפרת // כוריאוגרפיה: סתיו מרין // שחקנים: אברום הורוביץ, מרינה שויף
