SHOP IT: תגובת האמנות למנגנוני הצרכנות בחיינו

 

כל הקניות מתנקזות לשופינג.

 

הצרכן אינו שבע ומלא, וכמרבית תושבי כדור הארץ שחיים ונושמים צריכה מחודשת של מלאי מוצרים מהיצרן אל הצרכן - פעילות הפנאי הנערצת עליו היא לצרוך את החדש שמוצע בשפע אפשרויות לרכישה. "בעידן העכשווי והמודרני ההתייחסות של האמנים לתופעת ה"שופינג" זאת חוויה טוטאלית שמגדירה את חיינו. כזו שהפכה להיות למכתיבת החיים בהתאם לתרבות הטכנולוגית ותרבות הצריכה", אומרת סבטלנה ריינגולד, אוצרת התערוכה SHOP IT במוזיאון חיפה, שמצאה לנכון לתת במה אמנותית לתופעה המעניינת.

 

ואכן, לא כל הנוצץ סלולארי, וכל האמנים שיצירותיהם לוקחות חלק בתערוכה, מבליטים את מה שמנסים שהיצרנים מנסים להסתיר. "תרבות הזבל היא לא חלק מתרבות הצריכה" אומרת ריינגולד, על רקע הומאז לתמונה בהשראת "הריקוד" של מאטיס - רקדניות חסרות אוויר דמוי פלסטיק מתנפח, ומולן תמונת ענק של תוצרי הזבל למכביר, הרחק מחלונות הראווה הנוצצים. "הזבל והריקבון הם לא חלק מחוויית הקנייה הקפיטליסטית" מעידה ריינגולד.

 

 

עלייה במדרגות כמוה כעליית מעמד, לכאורה: בקומה 2 מקבלים ביטוי סמלי היוקרה שמנהלים לנו את החיים, כשהשאלה "מה מגדיר את היוקרה בימינו?" מתבקשת. "כל אחד מהאמנים מדבר על האשליה של היוקרה שסוללים עבורנו". אלו שמובילים לריקנות שמובילה לבדידות וניצול טוטאלי על ידי המערכת. באופן מסורתי התרבות הישראלית עוסקת בדלות החומר. עבודתו של האמן בלו-סיימון פיינרו (רומניה) ממחישה בצורה מאירה את המסר: שלט חוצות לבן ובמיצוב נורות ניאון דולקות בכיתוב "אין כסף". המיצג מסמל את הניגודיות הטוטאלית של הניאונים מאחורי מודעות הפרסומת שרוצים להדגיש את היוקרה שנרכוש, בעוד שהמציאות היא של יכולת כלכלית מעוטה מזה. 

 

הצפייה במיצגים מרתקת. במיוחד בשביל קורבנות קנייה פוטנציאלים, שמוכנים לרכוש את החדש, בשילוב עם תג מחיר מיידי: גרעון בחשבון הבנק – תוך הרצון להשתייך למעמד חברתי שגאה להציג את רכישותיו. "אנו חיים בעולם שבו אי-אפשר להבדיל בין ערכים תרבותיים לתרבות הגבוהה", מוסיפה ריינגולד, "ומבחינת האמנות, כל תוצר תרבות שהאמנים מייצגים הופך למוצר של תרבות צריכה. השאלה שעומדת מול האמן: איך יכולים לשבור את המעגל הסגור של קנייה וצריכה?. מה שאנחנו צורכים זה לא באמת מה שאנו צריכים. בימינו המגמה היא לצרוך בשביל לסמן את מעמדנו, תוך בדיקת גבולות המעמד חברתי שלנו".

 

 מק ישו. אני לינונן

מי אם לא הקניון, SHOPPING MALL הוא הסמל לעוני שמסתתר מאחורי תעשיית הכסף הבעייתית של תרבות הצריכה?.

 

הקניון כמקדש אולטימטיבי שבו אנחנו מבלים את הפנאי ומשמש כמקום מפגש שכתוצר לוואי מפריד בינינו הפרדה מוחלטת: מי שיכול לקנות או מי שלא יכול לקנות (ו"נפלט" משם, כי אינו "חלק" מחוויית הקניה המוצעת). אין לו שום סטטוס חברתי. האמן רון עמיר היטיב לבטא זאת דרך מיצג פחיות שימורים מהשטחים ולא נכללות ב"קניון", לעומת אלו שמיוצרות מחוץ להם (בשטחי הקו הירוק) ונכללות בהיצע של חנויות מזון ורשתות השיווק.

 

 

הנגיעה בבדידות של תרבות הצריכה עוברת דרך הקניון: "הבדידות של האדם בתוך הקניון מתבטאת העובדה שאי-אפשר להתחמק מהמכירה שממוצעת לו. הכל חשוף, ויחד עם זאת האדם מאוד בודד בתוך הקנייה הזאת, ומיטיבה לתאר זאת עבודתו של האמן בריאן ארליך (ארה"ב). "אנחנו חיים בחברה של אנשים מאוד בודדים. הבדידות שולטת בנו ומוכרת לנו את ההיפך הגמור מהחוויה שאנו נמצאים בה".

 

השאלות שנזרקות לאוויר במהלך הצפייה המרתקת, נותנות הרבה מרחב למחשבה וזיהוי דפוסי הקנייה האישיים, באשר הם. הכסף היה ויישאר הגורם שמכריע את איכות החיים שלנו, ובמרכז עולמו של כל מי שקשור בדבר. הוא מייצר ניצול (מעמד שלישי שעובד בשביל המעמד הגבוה), עודפות של תרבות הצריכה וקנייה בלתי פוסקת של ביגוד וחפצים שהצורך בהם לא ממשי, וימצאו את עצמם לבסוף, ב-TRASH CULTURE. ובעוד הטלוויזיה והמדיות החברתיות ימשיכו לשדר עסקים כרגיל, יש הזדמנות לעצור את גלגל הצרכנים המיוזע, ולקנות כרטיס למוזיאון, כדי לשבור, ולו במעט את מעגל הצריכה האינסופי, דרך אמנות, כחומר למחשבה.

 

אוצרת האשכול: סבטלנה ריינגולד
אוצרי משנה: לימור אלפרן-זרד, שקד שמיר, שרון תובל 

 

מחיר: משתנה קטלוג: קבוצתי תאריך השקה: 04.08.2018 תאריך נעילה: 20.01.2019 לוקשיין: מוזיאון חיפה לאמנות