הטבעת נפלה: גירושין במגזר הדתי

הנוהג הוא לקחת את הפסיקה והדין ולהכיל אותם על חוזה הנישואים ומשם לגזור מי משלם מזונות? כמה? מה תהיה חלוקת הרכוש? האם תשולם כתובה? איך מפרקים את העסק המשפחתי? ועוד ועוד שאלות שכולן מקבלות מענה כאשר השמיכה היא הפסיקה והדין ומתחתיה בני הזוג כפי שניהלו את ביתם שכעת הופך לשני בתים.

במדינת ישראל קיים מירוץ סמכויות. כל גירושין מתנהלים בבית הדין הרבני או בבית משפט לענייני משפחה ולעיתים בשתי הערכאות והכל תלוי, מי מבני הזוג "השיג במירוץ" והקדים לפתוח בהליכים. הפסיקות בין בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבני ובמיוחד כאשר הן נוגעות למגזר הדתי מאד שונות באופיין ויש שיגידו באופן מפתיע. בעוד שתי הערכאות, האזרחית והדתית כפופות כביכול לדין האזרחי ולפסיקות בית המשפט העליון, הרי שבית הדין הרבני רואה עצמו כפוף בראש ובראשונה להלכות היהודיות גם אם הן סותרות את פסיקות בית המשפט העליון.


נוצר מצב מיוחד למציאות של היום, בעוד בית המשפט העליון קבע שמזונות קטינים ישולמו על פי יכולת כלכלית של ההורים וחלוקת זמני השהות, הרי שבית הדין כמעט תמיד יחייב את האב במזונות קטיניו גם אם הוא החלש כלכלית בין בני הזוג כפי שקורה לעיתים במגזר הדתי שכן על פי ההלכה, הוא חייב לזון את ילדיו. חשוב להגיד כמעט תמיד כי כמו בכל ערכאה, מגוון הדעות והפסיקות משתנות כמגוון ומס` הדיינים שיושבים בדין.

גם בסוגיית המשמורת, אנו רואים הבדל, שכן ברוב הבתים הדתיים, האם היא המטפלת העיקרית בילדים ונשארת כזו גם לאחר הגירושים. בעוד הערכאות האזרחיות נוטות באופן מוחלט למשמורת משותפת, הרי שבבית הדין, אנו עדיין נחשפים לפסיקות רבות בהן מעדיפים את האם כמטפלת. אם כך, זה אמור להיות פשוט יותר, אבל לא כך הדבר.


בית הדין הרבני מתנהל יחסית בחופשיות לעומת כל ערכאה אחרת. גילוי האמת והצדק ההלכתי גובר על כל אמת מידה אחרת לעיתים עד כדי, יש שיגידו אווירת שוק. עם זאת, לעורכי הדין שחיים את הערכאה, מתגלה תמונה שונה... תמונה של מרדף אחר הצדק ואמות מידה, לעיתים כאלה שקל לקבל לעיתים שלא, באדיקות חסרת פשרות.

באחד התיקים הראשונים שניהלתי בבית הדין הרבני, ייצגתי גבר דתי אשר הוא ואשתו חיו אורח חיים חרדי מאד. האב היה תלמיד ישיבה שלא עשה דבר חוץ מללמוד כל היום והאישה פיתחה קריירה מצליחה בחב` הייטק קטנה שהעסיקה בעיקר נשים חרדיות. היא עבדה כל יום מתשע בבוקר עד 16:00 ולפני ואחרי עבודתה לא עשתה דבר למעט טיפול במסירות בילדיה הקטנים. הבעל הגיע אליי במשבר קשה מאד לאחר שאשתו הודיעה לו כי סגנון חיים זה לא מתאים לה יותר והיא רוצה שיפחית בלימודיו ויתחיל לעזור בפרנסת הבית, שכן היא לא עומדת בנטל לבד והתעייפה מסגנון חיים זה. הבשורה הכתה קשות בבעל שלא ידע נפשו מצער, שכן האמין באמת ובתמים בשלום בית.

לפני שהגיע אלי, פנה לרב שמלווה אותו וגרס בפניו שאסור לו להזניח את לימודיו ובמקביל הוא צריך לשכנע את אשתו שהתועלת בלימודיו עולה על הכנסת שקל נוסף לבעל. הרב לא השכיל להתייחס לעייפות האישה ושכנע את הבעל להילחם על שלום בית אך ממניעיו שלו. מנגד, הרבנית שליוותה את האישה, קבעה חד משמעית, שלום בית עולה על כל שיקול אחר ואם הבעל באמת ובתמים מעוניין בשלום בית, הרי שעליו לעשות ויתורים גם במחיר של לוותר ולהפחית בלימודיו שכן אושרה של האישה והיותה בת מלך בביתה עולה כל שיקול אחר. הרי שאם הבעל לא מוכן לעשות זאת, יש לה עילה לגירושין.

ניהול התיק נסוב בעיקר על נושא שלום הבית. מכיוון שהנגזרת של "מי אשם בגירושין" משפיעה ישירות על חיוב הכתובה ומשליכה על מבטם של הדיינים את התיק ולאיזה צד יטו. בחרתי לשים דגש על חוזה הנישואין של בני הזוג. נסיבות חתונתם, הסיכום שהיה ביניהם עוד טרם הנישואים ובמיוחד בניהול חייהם שנים אחר כך ואכן הצלחתי לשכנע את דיינים, ששינוי חוזה הנישואין נעשה ע"י האישה ועל כן היא לא זכאית לכתובתה.

בבואנו לדון בנושא המזונות והמשמורת, מצאו הדיינים לחייב את הבעל בסכום סמלי על ילדיו שמעל גיל 6, שכן חובת המזונות היא אבסולוטית עד גיל 6 ומגיל 6 רק על פי יכולתו של האב. משמע הוא ישלם מזונות אבל באופן יחסי ליכולתו הכלכלית מבלי שתפגע יכולתו לתחזק כלכלית את חייו שלו. ועל 2 הילדים שמתחת לגיל 6, חייבו אותו בסכום טיפה יותר גבוה. בכל מקרה סכומי המזונות שנפסקו היו נמוכים משמעותית מאלה שהיו נפסקים בערכאה אזרחית ונומקו בעיקר מסגנון החיים של בני הזוג שגר בסביבה חרדית בה הסופרים, המכולות ורמת החיים בכלל מסובסדים ונמוכים משמעותית ממקומות אחרים חילוניים יותר באופיים ועל כן בבואנו לאמוד את צורכי הקטינים הרי שאין צורך בתשלומים גבוהים על מנת לשמר להם רמת חיים.


גירושים במגזר החרדי דורשים הבנה של המגזר ושל המשפט באופן שאחד לא עולה על השני וידיעה והבנה כיצד לעשות את הסנכרון בין שתי עמדות שלא תמיד הולכות יד ביד. לצורך כך יש לפנות לעו"ד שמתמחה ועוסק בתחום דיני המשפחה וניהל תיקים רבים בערכאות אלה. הכרת הדיינים, עמדותיהם והתאמת התיק לעמדות אלה יכולה לעשות את כל ההבדל לאיך יראה היום שאחרי ולעיתים התאמות אלה נדרשות ברמת אולם ליד אולם שבכל אחד מהאולמות הרכבים אחרים, עמדות שונות וזרם דתי אחר.

היום יותר מתמיד, אנו נחשפים לדיינים צעירים משכילים נמרצים וכאלה שבאמת מבקשים לפתור ולהיטיב עם הצדדים עד כמה שניתן אך הפעולות לא תמיד נעשות בגדר נורמה משפטית ולכן רק שילוב נכון של כל הפרמטרים יכול לכוון לתוצאה משפחתית ומשפטית באופן שאחת לא תסתור את השני ולעיתים אף תשרת אחת את השנייה.

במקרה אחר בו ייצגתי, הוגשו התביעות דווקא לבית המשפט לענייני משפחה, עורך הדין שייצג את הגבר, בחר לפנות לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שנתפס בבגידה. השיקול היה שבית הדין הרבני יטה "להעניש" את הבעל על בגידתו וכל הפסיקות ימצאו עצמן לטובת האישה. מנגד, אנו הגשנו תביעת גיטין (המסכת השישית בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה, ויש בה תשעה פרקים העוסקים בעיקר באופן שבו נעשים הגירושין. ביהדות, גירושין מתבצעים כאשר איש נותן לאשתו שטר, שבו משחרר אותה מן הנישואים) וכתובה לבית הדין הרבני, שכן הן בסמכות בלעדית של בית הדין הרבני ומירוץ הסמכויות לא חל עליהן.

בית הדין הרבני בחר לפסוק לאישה את כתובתה עקב הבגידה בכפוף לחלקה של האישה ברכוש המשותף. ישנה הלכה שאומרת שאישה לא יכולה לקבל גם את כתובתה וגם את חלקה ברכוש בבחינת "כפל מבצעים". על כן, נקטנו בדרך יצירתית יותר ותבענו תביעה נזיקית את הבעל על פירוק הנישואים והכספים שנאלצה האישה להוציאה בעטיה של גילוי הבגידה וההשלכות שלה. בסופו של יום, "עקפנו" את איסור כפל המבצעים כאשר האישה זכתה לחלקה ברכוש, לחלק מכתובתה (בקיזוז מה שקיבלה מהרכוש המשותף) ותוספת כספים על הנזק שנגרם לה. בין הטקטיקה היצירתית שנקטנו ונכונות הערכאות השיפוטיות, מצאנו דרך לפצות את האישה על שנגרם לה.

בתי הדין הרבניים, עושים את ההפרדה בין זוגות דתיים שמגיעים לשעריהם ובין זוגות חילוניים. עילות הגירושין כוללות בתוכן, איסורים על עברות דת משה וישראל, איסורים אלה, לא ישמשו לעילת גירושין במקרה של זוג חילוני שמראש לא שמר על ההלכות. עם זאת, כאשר זוג דתי מתגרש, הרי, שעבירה על הלכות הדת, היא עילת גירושין מוחלטת. עם זאת, עילה הניתנת לתיקון, לא תשמש כעילת גירושין המחייבת בגיטין.

לפני כשנה הגיעה אליי אישה אשר בעלה פתח בהליכי גירושין בטענה שזו האחרונה סירבה לטבול במקווה לאחר הוסת החודשית. על פניו, בחיי בני הזוג, שחיו אורח חיים דתי מאד, הדבר יכול היה להוות עילה לחייב את האישה להתגרש. כאשר האישה הגיעה אליי, התקשתי להבין את סירובה שכן עמדה מולי אישה דתייה, החיה אורח חיים חרדי וברור היה כי היא מבינה את הצורך והחובה שבטבילה. לאחר זמן רב של שיחה, נפתחה האישה וסיפרה כי עברה חוויה אישית קשה אשר שיתקה אותה מפחד כל פעם שהייתה אמורה להתפשט במקווה ולהיחשף לעיני הבלנית ולעיתים נשים אחרות שכן פרטיות רבה לא הייתה לה במקווה אליו נהגה ללכת. האישה טענה בפניי שאין לה כל שליטה על הדבר ושהיא פשוט קופאת כל פעם שהיא מנסה להגיע למקווה. לאחר שיחות נפש רבות וליווי אינטנסיבי של בעלת מקצוע שביקשתי שתכנס לתמונה, הסכימה האישה לספר את סיפורה לבית הדין בהבטחה שתתחיל לפקוד את המקווה על פי ההלכה והדין.