מעכשיו כבר לא תצטרכו עורך דין אם תחליטו להתגרש. גם לא בתי משפט. וכל התהליך הזה גם לא יעלה לכם שקל. במחשבה שנייה, אולי כדאי שתקראו קודם את האותיות הקטנות.
בחודש יולי לפני קרוב לשנתיים יצאה בשורה "גדולה" מבית המחוקקים שלנו. רבים בירכו על המהלך המרעיש, אחרים התעלמו והיו גם כאלה, כמוני – שצעקו שהמלך הוא עירום. חוק ההתדיינויות החדש, או בשמו (השגוי יש לומר) "חוק הגישור", הוא חוק המחייב כל זוג המעוניין להתגרש להגיש בקשה לישוב סכסוך, במקום להגיש מיד תביעות כפי שהיה נהוג עד כה.
הבקשה לישוב סכסוך היא למעשה טופס לקוני, שיורה את יריית הפתיחה להליכים בין בני הזוג ומופנה ליחידות הסיוע שליד בתי המשפט. יחידות הסיוע הן מרכזים של משרד הרווחה, המנוהלים ע"י עובדים סוציאליים. על פי החוק, לאחר פתיחת הבקשה קורים מס` דברים: כל ההליכים בין בני הזוג מוקפאים לתקופה של 45 יום עד 80 יום (תקופת עיכוב ההליכים), אמורות להיקבע עד 4 פגישות בהן עובד סוציאלי ינסה להביא את הצדדים לסיום ההליכים בדרכי הסכמה. למעט הפגישה הראשונה, 3 הפגישות הבאות אמורות להיות מלוות בעורכי דין.
מה שקורה בפועל קצת שונה. ישנם הליכי ביניים אותם אפשר לפתוח בזמן תקופת עיכוב ההליכים. הליכים אלה נקראים סעדים זמניים או דחופים. לרוב, בתי המשפט יחליטו שלא לדון בהם וישאירו את העבודה לעובדים הסוציאליים שביחידת הסיוע, או לחילופין, אם יצאה החלטה שיפוטית בבקשה לסעד זמני/ דחוף, הרי שיש בה להשפיע על כל ההליכים, הן הליכי המו"מ והן ההליכים המשפטיים ולעיתים רבות לגרום להם נזק.
יחידות הסיוע היום, גם מבחינת תקן וגם מבחינת ידע לא מוסמכות ולא יכולות לקיים 4 פגישות, ועל כן לרוב מתקיימת פגישה אחת בלבד! בפגישה הבודדת, מסביר העובד הסוציאלי לצדדים כי עומדת בפניהם אופציה ללכת לגישור (כמו שהייתה לכל זוג שרצה להתגרש עד היום) ומפנה אותם לגישור חיצוני. כאן יש מקום להדגיש פעם נוספת – הזוג מופנה לגישור חיצוני. כלומר, זוג המעוניין להתגרש בדרך של גישור, יעשה זאת אצל מגשר חיצוני, שיכול להיות כל מגשר או עורך דין העוסק בגישור בישראל, בעלות הרגילה והמלאה של התהליך.
כך שבפועל, התוצר היחיד של החוק הוא עיכוב ההליכים למי שמעוניין בגירושין. שכן לגישור אפשר ללכת לבד, אני לא צריכה לחכות ליחידת הסיוע בשביל זה, והתביעות המשפטיות, במידה ויוחלט להגישן, מוגשות לאחר 60 ימים במינימום של סחבת ביחידת הסיוע שלא תורמת לי שם דבר מעבר להנעת תהליכים שאני לא יכולה לעשות גם בלעדיהם.
כך שבפועל, החוק החדש גורם לצדדים, שגם ככה יגיעו לערכאות השיפוטיות, נזק רב. החלטות חשובות כמו מזונות וזמני שהות מתעכבות ומהוות כלי לסחטנות בידי הצדדים, עד כדי העמק הסכסוך והכשלת כל ניסיון מו"מ, שכן לא ניתן בכלל לחשוב על גישור או הליכי משא ומתן כאשר אקדח מוצמד לנו לרקה.
עיכוב החלטות שיפוטיות ובמיוחד אלה הנוגעות לקטינים פעמים רבות גורם נזק בלתי הפיך הן לילדים והן להוריהם. גם החלטות הנוגעות לרכוש המעוכבות בגלל החוק, תורמות לצד המבקש להפעיל לחץ כלכלי על הצד השני או לחילופין להבריח כספים שעד שמגיעים לפתחה של הערכאה השיפוטית מוברחים ואין להם זכר.
בעיה נוספת שנוצרה מהחוק היא זילות מרוץ הסמכויות, בין סמכותו של בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה לדון בכלל התביעות הנובעות מהליך הגירושין. היום בחסות החוק המרוץ מתחיל ונגמר בהגשת טופס. אין דרישת תום לב, אין דרישת פירוט ובעצם איון המרוץ וסיומו הופכים להיות קלים עד כדי סכנה.
בפועל החוק גורם הרבה מאד נזק לצדדים. החלטות שיפוטיות מעוכבות, יריית הפתיחה קלה מתמיד, רוח המלחמה והסחטנות מלווים את ההליך והגישור הכפוי לא מניב שום תוצאה למעט חרב שלופה כנגד צד. בזמן זה בתי המשפט/ בתי הדין נמנעים מלתת החלטות ופעמים רבות אנו מוצאים עצמנו במצב בו הורה לא רואה את ילדיו זמן רב מאד או מצבים בהם לא משולמים מזונות ואין הבטחת כלכלה בסיסית לקטין במשך חודשיים ויותר.
שנתיים אל תוך החוק, והמציאות עולה על כל דמיון. בפועל לא נחתם אף לא הסכם אחד ביחידות הסיוע.
* הכותבת הינה בעלת משרד שני ליבמן – משרד עורכי דין לדיני משפחה, בעלים ומנכ"ל המכון לניהול משברים במשפחה להכשרת עורכי דין בפרקטיקה של דיני משפחה, מחברת הספר "ארגז כלים למתגרש" ומרצה מבוקשת בלשכת עורכי הדין ובארגונים פרטיים. 
