תקווה ואימה

"שימו את האקדחים למטה" (זאיד חמדאן)

באחד מרגעי השיא בסרט התיעודי יאללה! אנדרגראונד (פריד אסלאם, 2015) הזמר והמפיק הלבנוני זאיד חמדאן קורא מתוך עמוד הפייסבוק שלו את מה שכתב כשנעצר בתחנת משטרה בביירות. אחרי כתיבת השיר "גנרל סולימאן", חמדאן נעצר בחשד להשמצת נשיא לבנון. השיר שזאיד ולהקתו שרים מותח ביקורת על הפוליטיקאים המושחתים במדינה, ביניהם האזרח מספר אחת − מישל סולימאן.

 

צילום: יוטיוב

במהלך האביב הערבי, בשנים של מהומות וחוסר יציבות, מוזיקאים, אמנים ואנשי תרבות צעירים נטלו חלק בהפגנות והתמודדו עם משטרים נוקשים ורצון לפרוץ גבולות. הסרט עוקב אחר כמה מהמוזיקאים והאמנים המשפיעים בתרבות העכשווית במזרח התיכון. בשנים 2013-2009 תיעד פריד אסלאם את עבודתם, חלומותיהם והפחדים שלהם, במקביל לשינויים שעובר העולם הערבי ודרכם מציג את המאבק של ערבים צעירים במזרח התיכון, לביטוי עצמי חופשי וקידום עמדות ליברליות בחברה בה הם חיים. במסעו עבר אסלאם בלבנון, מצרים, ירדן, ישראל ופלסטין תוך שהוא מצלם חזרות והופעות בהן מככבים ומככבות מוזיקאים ומוזיקאיות, אמנים, תקליטנים, ושדרנים.

 

הסרט מצטרף לשורת סרטים ותערוכות אמנות על הקשר בין צנזורה למוזיקה ועל יצירה מחוץ לגבולות הזרם המרכזי במוזיקה ובפוליטיקה. התערוכה "מוזיקה אסורה" שנפתחה בינואר 2018 במוזיאון תל אביב לאמנות, עוסקת בקשר בין צנזורה לחופש ביטוי מוזיקלי בברית המועצות, מאלי, קמבודיה, איראן והמזרח התיכון ומציגה גם את סרטו של אסלאם. סרט נוסף שמוקרן בה הוא איראן חולמת (Raving Iran , סוזנה רגינה מוירס, 2016) שמתעד את המאבקים, הסכנות והרדיפות שחווים שני תקליטנים מטהרן שיוצרים מוזיקה אלקטרונית ומוכרים את האלבומים שלהם באופן מחתרתי, על אף הרדיפה מצד משטרת המוסר, אלימות וחשש ממאסר. הדרך בה צעירים וצעירות מביעים ייאוש ותסכול באמצעים אמנותיים נוכח החיים במולדתם עומד במרכזם של שני הסרטים הללו. סרט דומה נוסף הוא No Land’s Song (איאט נג`אפי, 2014) שעוסק בשירת נשים בציבור, דבר שאסור באיראן.

 

סרטו של אסלאם, אם כן, מצטרף לגל סרטים שמתאר את הקונפליקטים החברתיים, הפוליטיים והדתיים של מוזיקאים ואמנים בעולם הערבי והמוסלמי, במדינות בהן כולאים בלוגרים, זמרים ויוצרים. הצעירים מכריזים שהם מוכנים להילחם על החופש שלהם. הסרט מחלץ ממרואייניו כנות ותמימות כובשת, לצד הכרה שנדרש שינוי מהותי במציאות של הדור הצעיר.

פריד אסלאם נולד ב–1977 בגרמניה ומתגורר שם. אסלאם, בן לאב יליד אפגניסטן ואמא צ`כית–גרמנייה יהודייה מפראג, שהיגרו שניהם לגרמניה, יצר כבר שלושה סרטים תיעודיים וכעת עובד על סרט עלילתי ראשון.

 

רציתי להציג תמונה של צעירים ערבים, את אורח החיים והתרבות שלהם באופן שונה מזה שמוצג על–ידי המערב, אומר אסלאם. אנחנו מוצגים כל הזמן בהקשר של סכסוך, מלחמות וקיצוניות דתית, שיוצר דימוי של אנשים אלימים. רציתי להראות שזה רק חלק קטן מהמציאות, ויש הרבה אנשים פתוחים, ליברלים ומשכילים שמנסים באופן פעיל להביא לשינוי בחברה שלהם. בחרתי לצלם בעיקר מוזיקאים כי מוזיקה היא שפה אוניברסלית, שיכולה ליצור הבנה ברמה הרגשית.

איך מצאת את המרואיינים? חיפשתי אמנים שמנסים להביע את מחשבותיהם ורגשותיהם על סביבתם באמצעות עבודתם. לסרט נכנסו רק חמישית מהאמנים שפגשנו וצילמנו. מתוך ניסיון לשמור על איזון בין נושאים, מדינות וסגנונות מוזיקה, תהליך הבחירה היה קשה מאוד והיה עלינו לוותר על אמנים רבים,
לא משנה כמה מדהימים ואדירים הם היו.

מה רצית שהצופים בסרט ירגישו בסופו? כמה מהתגובות הטובות ביותר שקיבלתי היו מצד אנשים שאמרו "לא היה לי מושג." שלא היה להם מושג שיש אנשים נורמליים בעולם הערבי. עצוב שהגענו לנקודה שבה אנשים שוכחים כי הקיצוניות היא רק חלק קטן מהחברה, אבל רוב האנושות רוצה את אותו הדבר,
חיים בשלום, בחֵירות, בביטחון ובשגשוג עבורם ועבור משפחותיהם.

אתה מרגיש פער דורי? בטח. תמיד יש פער בין הישן לדור הבא. היום זה נהיה קיצוני יותר, בעולם המשתנה במהירות. ואני חושב שבמדינות בהן נהוג היה לעשות דברים בצורה מסורתית, זה ניכר עוד יותר.

שילבת בסרט זמר פלסטיני, אזרח ישראלי מחיפה, ואללה סבייט, אבל המקום שלו היה קטן יחסית לשאר. איפה אתה רואה את החיבור בין פלסטינים אזרחי ישראל לפלסטינים מפלסטין? הרגשתי שזו זווית מעניינת וחשובה להראות אנשים שהם מיעוט שמרגיש מדוכא על– ידי החברה שבה הוא חי בנוגע לזהותו התרבותית. החיבור הוא פלסטיני כשלעצמו − להיות חלק מאומה ללא מדינה משלה. ברור שיותר קל ונוח לחיות בישראל מאשר בפלסטין, אבל אני חושב שהיעדר מדינת לאום לעם, וכל מה שקשור לזה, זה משהו שכולם חולקים, בין אם זה בישראל, בפלסטין, בירדן, בלבנון או בכל מקום שבו תמצא פלסטינים שנאלצו לעזוב את ארצם. ראיינו מוזיקאים אחרים בישראל, למשל צעירים סורים מהגולן, אבל שוב, גם זה לא נכנס.

שקלת להכניס לסרט יהודים–ישראלים בני הדור השני והשלישי להורים ממדינות האסלאם שיוצרים כאן בישראל? יש לי כאן בגרמניה חברים מהקהילה של היהודים הישראלים בעלי הרקע הערבי, אבל לא הרגשתי שזה ישתלב בסרט. בשלב מסוים היו יותר מדי סיפורים ועניינים שקשורים לישראל וזה לא מוקד הסרט, במיוחד משום שבתקופה שצילמנו האביב הערבי היה נושא הרבה יותר ממשי.