ענבה העֲנָוָה: ביקורת מסעדת ענבה במודיעין

צילום: פארק ענבה. צילום: פייסבוק ענבה

 

כשיצחק רבין הניח את אבן הפינה לעיר מודיעין ב-1993 כראש ממשלת ישראל, הוא פתח את הדרך לבנייתה של עיר שנויה במחלוקת.

רק לפני מספר שנים, עמד פארק ענבה השוכן במרכזה של העיר בלב סערה תקשורתית לאחר שנודע כי עיריית מודיעין הטילה איסור על כניסת אנשים שאינם תושבי העיר לשטחי הפארק. ההחלטה האמורה נועדה כזכור לאסור כניסת חרדים המתגוררים במודיעין עילית וקרית ספר לפארק, על רקע תחושות ציבור תושבי מודיעין-מכבים ורעות שחשו כי הפארק האמור נגזל מהם.

הפארק, שוכן באמפיתיאטרון טבעי שתחילתו בכיכר העיר וקצהו בחיבור ואדי ענבה, הוא מוקף גבעות מכל עבריו ובצידו המערבי זורם ממנו נחל ענבה.

 

צילום: קובי טיריפינטו

צופה אל הפארק הירוק מלמעלה שוכנת לה מסעדת ענבה שהוקמה כבר לפני כשנתיים על חורבות מסעדת פרנג`ליקו האסייתית, וחרף העובדה כי מאז הוקמה העיר היא מסתמנת כשממה קולינרית יש בכל זאת מי שבחרו לבנות בה את הקריירה שלהם.

את ענבה הקימו שני חבר`ה צעירים בשנות ה-20 לחייהם שעשו צעד אמיץ והחליטו שאת הקריירה הקולינרית שלהם הם ייבנו כאמור במודיעין. ענבר גוהר (24) תושבת העיר שהחלה לעבוד בתחום המסעדנות עוד טרם גיוסה לצה"ל ברשת "מקדונלדס" כמנהלת הסניף בעיר ואיתה חגי גילשון (27) יליד ירושלים שבתום שירותו הצבאי הלך אחר הלב והחשק והפך לברמן ב"מלה בר" שבעין כרם. משם אגב, סימן גילשון v על תחנות נוספות: "רסטו בר", "מחניודה" המיתולוגית של השף אסף גרניט בירושלים ואחריה גם ב"סזרינה" שבקיסריה של השף מאיר אדוני.

 

מסעדת ענבה. צילום: פייסבוק

לענבה, נתוני פתיחה נהדרים. היא שוכנת כאמור בליבה של העיר הצעירה, משקיפה לנוף מרהיב, עיצובה הפנימי מרווח, מודרני ומזמין, ולמרות זאת נדמה כי התפריט שלה לוטש עיניו לניינטיז, לתקופות שכבר חלפו בתחום הקולינרי. על התקיעות התרבותית הזאת יעיד יותר השימוש בצמצום הבלסמי.

לא, שלא תבינו לא נכון, ענבה היא בהחלט מסעדה נעימה וראויה המשמשת נקודת אור בשממה של מודיעין, אלא שלמרות שהמנות שלה, אסתטיות, משביעות וטעימות התחושה הכללית היא כי הן נשלפו מעשור קודם. האם זה רע? לא בטוח! אך העדר מימד הקריאטיביות הקולינרית ניכר.

 

חברים, נמצא האושר בדמות פלאפל מקינואה. צילום: מיטל סולמון

את הערב פתחנו כמקובל בראשונות, מנת פלאפל קינואה – 4 כדורי פלאפל העשויים מקינואה כמובן, שהוגשו לצד סלטון חמצמץ של חסה גמבות וצ`יפס כרישה עם טחינה לבנה. אין אלא להודות כי הכדורים הללו הם פשוט מעולים!!! ממש שיחוק טבעוני עצבני. הם פריכים, הם טעימים וחשוב לא פחות הם תובלו בדיוק מופלא שהצליח מאד להידמות ככל שניתן כמובן לטעמם של גרגירי החומוס המסורתיים בפלאפל, שאותם החליפה כאמור הקינואה (44 שקל).

 

המנה השנייה שהונחה לפתחנו הייתה חציל ביצה. כמו ברוב תפריטי המסעדות גם בענבה קיימת גרסה לחציל האהוב. החציל של ענבה שרוף על האש ומוגש לצד טחינה לבנה, פלפל חריף, סלסת עגבניות וביצה קשה, מחד הכי נייטניז שיש, שכן מדובר מנה פשוטה ובלתי מתוחכמת ומאידך, חציל בלאדי שלם, בשרי ונימוח, בעל טעם של מדורה משובח ועם הרבה טחינה טובה, וגם...ביצה קשה. בשורה התחתונה אין ספק כי מדובר במנה טעימה והכי מקומית וישראלית שיש, אך כאמור בגרסה קלאסית צפויה (40 שקל).

 

בעיקריות הוגשה לנו סינייה - תבשיל של בשר טלה טחון האפוי תחת מעטה סמיך של טחינה חמה. התבשיל ספוג בטעמים עזים המאפיינים את המטבח הערבי המקומי והוא מוגש כמקובל בכלי מתכת רחב, עגול ושטוח המכונה סינייה. כידוע, גלגול קציצות לסינייה והכנת טחינה במרקם מדויק הם דבר שבשגרה בעבור מטבחים הערביים, ואלו עושים זאת במיומנות ובקלילות השמורות לידיים שזה דורות מכינות מנות שלעולם לא נס ליחן, הסינייה של ענבה אינה נופלת מהן, היא הייתה ניחוחית דיו כמצופה מבשר טלה קצוץ טוב. הבשר בה היה רך, הטחינה מושלמת וקשה להתעלם מכמות הצנוברים המרשימה שקישטה את המנה. אלא שלמרות הכל קשה שלא לתהות מדוע בחרו שם בענבה לעטר את המנה בעגבניות שרי טריות וחצויות. המנה הלוהטת (תרתי!) השפיעה כמובן על צורתן החיצונית של העגבניות הטריות שהתעוותו קמעה והפכו מקומטות ובעיניי רוחי השילוב הנכון והמתבקש הרבה יותר היה פשוט לצרוב חצי עגבנייה (רצוי מזן Black from tula) ולהגישה עסיסית ונוטפת על המנה הנהדרת. (76 שקל).

 

 

המנה הנוספת שדגמנו הייתה שניצל. לא בטוח כי המונח "ווינר-שניצל" (שניצל וינאי, Wienerschnitzel) מתיישב עליה בול, וזאת למרות שהשניצל נעשה מנתח עגל מרודד. כידוע, השניצל המפורסם ביותר בעולם אינו עשוי כלל מעוף, אלא מעגל, ובשיטה זו הוא גם מוכר יותר בקרב העמים האירופיים ובדרום אמריקה. השניצל של ענבה עשוי משייטל עגל דפוק דק בציפוי פנקו והוא מוגש עם פירה, קורנישונים וחרדל דיז`ון.

 

המנה כשלעצמה גדולה, מרשימה ומספקת, אלא שבחירת הפנקו לציפוי נתח העגל שצבעו כידוע כהה היא לפחות מבחינתי כסועד בבחינת טעות. נכון, אומנם לכל מדינה, לכל עדה וכמעט לכל מי שבתרבותו נהוג להכין שניצל שכזה יש את התערובת תבלינים/ המרינדה/ או תערובות פירורים ייחודית אלא שספציפית הפנקו קצת פחות מתאים כשמדובר בציפוי עגל. כידוע, ההבדל בין הפנקו לפירורי הלחם הקונבנציונאליים הוא שזה הראשון אינו מיוצר מלחם טחון אלא מבלילה מיובשת, מה שהופך את הפירורים הגדולים להרבה פחות צפופים. העניין הוא כשמדובר בעגל הציפוי לעולם לא יחזיק כמו על שניצל עוף (בעל חלבון גבוה ודביק) ולכן בחירת הפנקו הנפיקה תוצאה אסתטית פחות מוצלחת: שניצל במראה קירח, בציפוי לא אחיד החושף פיגמנט מושחר בעל מראה ספוג בשמן. והטעם? נהדר! בשניצל שכזה חשוב שירגישו את טעם ונגיסות הבשר - וזה בהחלט מתקיים. הציפוי הוא ללא ספק חלק חשוב מאוד ומשלים את החבילה כולה, אך בסוגיית הטעם הוא לא העיקר (84 שקל).

 

לקינוח חלקנו קראמבל תפוחים שהוגש לשולחן עם כדור גלידת וניל (38 שקל), ללא ספק אחד מקינוחי התפוחים המשובחים שטעמנו אי פעם, עם הרבה פרי ופירורי בצק מעל הכי פשוט והכי טעים שיש.

 

לסיכומו של עניין, נדמה כי גם לגוהר וגילשון מגיע קרדיט חיובי בהפיכתה של מודיעין מסתם עיר מנומנמת לכזאת שכדאי בהחלט להגיע אליה במיוחד לבילוי קולינרי. דיוק בפרטים הקטנים שהוזכרו ושדרוג התפריט והתאמתו לרוח התקופה - בהחלט עשויים להציב את ענבה העֲנָוָה בראש רשימת המסעדות של שפלת יהודה.