הגל הכריז לפני כ-200 שנה על מותה של האומנות, ואני מוצאת את עצמי כמה ימים אחרי צפייה בסרטו של הדוקומנטריסט הוותיק רן טל, "המוזיאון" שואלת את עצמי את השאלה ששאל מרטין היידגר בחיבורו "מקורו של מעשה האומנות": ״האם האומנות עודנה נתיב מהותי והכרחי להתרחשות האמת החיונית להיות-שם ההיסטורי, או שמא האומנות כבר אינה כזאת?".
בספרו על מרטין היידגר כותב טימותי קלארק: "האומנות כאן אינה נחשבת כתחום של הישג תרבותי, או הבסיס לקאנון של מונומנטים גדולים, או של מופת ל`יצירתיות` ואף אינה הגילוי של הרוח האנושית, או מסמך היסטורי בעל עניין יוצא דופן, או כוח תרבותי שהינו תומך או חתרני כלפי אידיאולוגיות שליטות. היידגר רואה את כוחה המהותי של האמנות כיסודו של `העולם` בכללותו, שבתוכו ובעקבותיו כל ההשקפות האחרות האלה על האמנות יכולות בכלל להעלות על הדעת...".
כשהעורך היקר שלי מספר לי ששמע ביקורות ושבחים על הסרט, שאני הולכת לסקר, כי הבין שאני חוששת לקחת את בן זוגי אליו בגלל הפרומו שמעיד על כבדותו, אני מהססת לשניה ותוהה שוב האם לקחת את בן הזוג כפרטנר לסרט או שעדיף לי הפעם לבחור את חברתי הטובה חובבת סרטי האיכות הייחודיים, ז`אנר המדבר למתי מעט.
אוי, מזל שלי שבחרתי באפשרות השניה - למען שלום בית.
צילום: איתי מרום
אני עצמי הייתי שמחה, אילולא הייתי עייפה מדי, ונרדמת ברוב הסרט, כי בקטעים שהייתי ערה, הוא נראה די מבטיח ואכן איכותי ויוצא דופן (מזכירה לכל הקוראים החדשים שאני אמא בריבוע ליונקת שמצמיחה שיניים ולנגמל מטיטולים שמתעורר גם הוא ללא הרף, וזאת בנוסף למשרת הוראה של מתבגרים ישראליים טיפוסיים, אז סליחה מראש ליוצרי הסרט, זה לא משהו אישי...).
כפי שנאמר בביקורות רבות, הסרט "המוזיאון" מהווה מעין קולאז` דוקומנטרי, שבאמצעותו אנו נשאבים לסיור מעניין ומשעשע לחובבי המוזיאונים שבינינו והאומנות הפלסטית על כל רבדיה, משום שללא צל של ספק כל אחד מאיתנו, חובבי האומנות, תמיד הסתקרנו לראות מה באמת קורה מאחורי הקלעים של המוזיאון, ובמיוחד של אחד ממוסדות התרבות הנכבדים והיוקרתיים בארצנו – מוזיאון ישראל תוך שהוא מספק הצצה בת כשעה ורבע לאוצרים, למנהלים, לרסטורטורים, לסדרנים, למבקרים ולמשגיח הכשרות. מרתק לראות את השילוב של יצירות המופת הקלאסיות והמודרניות השונות תוך כדי צפייה בסרט שמקרב אותנו לכל העשייה המטורפת שמתרחשת הן בגלריות, הן במחסנים, הן במעבדות והן סביב שולחן הדיונים של הנהלת המוזיאון. לפרקים ישנן סצנות המרגישות מבוימות לעילא ולעילא מרוב שהאותנטיות פורצת מהן. אני מניחה, שיד העורך הייתה כה מבריקה, ולכן זו ההרגשה.
צילום: דניאל קדם
הבמאי גרם לנו לראות את האנשים השקופים במוזיאון באופן ישיר, אנושי וחם דרך הסיפורים האנושיים המרגשים של העובדים במקום, ותוך הצגת סיטואציות משעשעות ואבסורדיות מחיי היומיום במוזיאון. התחושה היא כאילו אנו יושבים בחדר הבקרה של המוזיאון והקירות שקופים לנו, וסוף סוף אפשר לקרוא את מחשבות האנשים השקופים, כי סוף סוף ניתנת להם הבמה... בנוסף אנחנו רואים גם אותנו, את עצמנו המבקרים, תרתי משמע, במוזיאון ואת המוזיאון... את אלו מאיתנו שצופים באומנות ואת אלה מאיתנו שמדברים אותה: החל ממנהל המוזיאון האמריקאי, דרך השומר שהוא גם חזן, משגיח הכשרות, המדריך הפלסטיני, וכלה במבקרת כבדת הראייה – כל דמות מוסיפה רובד עמוק לפסיפס האנושי הכה מרטיט לב וצבעוני של צוות המוזיאון, ולמעשה, נוצרת פה סִימוּלָאקְרָה של החברה הישראלית כולה, בסופו של דבר... ולכן אין ספק כפי שהזכרתי בתחילת הכתבה שהסרט הזה הוא בבחינת סרט חובה לכל חובב אמנות ותרבות בישראל.
צילום: דניאל קדם
הבמאי המוערך רן טל שעסק בסרטו "ילדי השמש" בחברה הקיבוצית והרחיב את היריעה דווקא על ידי התמקדות במקום בודד בסרטו ״גן עדן״, שעסק בישראליות של חול דרך נופש ושבירת שגרה, מנפיק עתה את הסרט האמור שהוקרן לראשונה בפסטיבל ירושלים וזכה לשבחים ולתגובות נפעמות מציבור הצופים. אשוב לפתיחה דבריי בה הצגתי את הציטוטים של פילוסופים גאונים לגבי האומנות. עדי, חברתי שתחיה ושותפתי לסרטי האיכות הפילוסופים, שהיא בעצמה דוקטורנטית לפילוסופיה טענה בתום הצפייה שהסרט בעצם מביע את העובדה שהאומנות הפכה מקור להתבוננות ותו לא, ושבעיניה הסרט היה די "סתום", כי מהי בעצם תכליתו? לא ברור לה מה היה כיוונו? האם ביקש טל להציג את המוזיאון מאחורי הקלעים, כי אם כן, אז זה הסתכם במספר סיפורי ריאליטי מרגשים של קומפוזיטור ציוני ממורמר, חזן שתמיד נאלץ להיות הפראייר התורן ששומר בביתן בית שני במקום בהיכל הספר, או שמא זו אוצרת שמודה בפה מלא על תפקידה המוגבל בשימור. לדברי הפילוסופית הפרטית שלי, גיברת יודקובסקי, (אתם עוד תשמעו על הגאונה הזו): "גם אם הייתה נגיעה בסוגיות משמעותיות היא נותרה מוגבלת ורדודה לרמת הדרוזי במשבר הזהות שרותם לצידו למאבק את אדוארד סעיד. האם זה ייצוג לעדה הדרוזית? אללי!!!".
צילום: זיו ברקוביץ
כאדם פוליטי מובהק (עם דעות שונות משלי יש להדגיש) היא מוסיפה ואומרת: "בנקודה זו עבר הסרט לרכיב ההכרחי בכל דוקו ישראלי שמכבד את עצמו - הפלסטינאים באים. לא המגילות הגנוזות שזוכות לנאום בנאלי מפי המ"פ בסדרת החינוך, שנקטע על ידי פיגוע דקירה, אלא הרקמות הגנוזות במחשכי מרתפי המוזיאון. להזכירכם, גם ארון הקבורה של ישו, לטענת הארכיאולוג הערום, מתחבא אי שם באותם מחסנים, אבל לא, אלה הרקמות שנשמרו יפה כל כך על ידי הציוני ש`הסיפור` שלו, כאמור, באחת מכותרות המשנה מתמצה בביקורת השחוקה על אדריאנוס הקיסר."
צילום: אוריאל סיני
"לסיכומו של עניין" מסיימת המבקרת, "הסרט נפל למלכודת של עצמו, כיוון שהוא חסר כיוון, ולפרקים נדמה היה שהלך לאיבוד בין מסדרונות המוזיאון. מוסד שאולי הפך לנשל מת של נחש, אך אין ספק שהנמלים שבתוכו רוחשות ושוקקות חיים. למה זה נתקע במחסן? מה שמצחיק שזה יצא מהמחסן לכבוד תערוכה שמגיירת את ישו...".
כשהתייעצתי איתה ככתבת תרבות על כותרות לכתבה התבדחה על חשבוני ועל חשבון הבמאי ושאר הצופים השמאלניים: "סרט מדהים לאנשים מדהימים שאוהבים לשמוע את עצמם ולבלות יחד". כותרת אפשרית נוספת: "למי אכפת מה אדוארד סעיד היה אומר לו היה יודע שאוסף אריגים פלסטינאי העלה אבק במרתפי מוזיאון ישראל ולא הוצג לציבור?!".
מועד יציאה: 23.11.2017 אורך: 74 דקות בימוי: רן טל
