שרה פורסטייה בתפקיד פלורנס. "בית ספר לחיים". באדיבות עדן סינמה
כששמעתי מעורך האתר שיש סרט חינוכי פדגוגי על מורה לחיים ב"בית ספר לחיים" (שמו המקורי של הסרט הוא "Primaire" - יסודי או אלמנטרי) לא היססתי לשנייה כמורה וכמחנכת מזה חצי יובל! את בן הזוג החלטתי להשאיר בבית עם הילדודעס ולקחת פרטנרית לצפייה שתזדהה יותר עם התכנים המוצגים, והיא אחותי הקטנה שהחליטה באמצע החיים לערוך הסבה מקצועית מהנדסת תעשייה וניהול להוראה בבית ספר יסודי, וגם היא כמוני, וכמו גיבורת הסרט רואה את ההוראה כשליחות וכעבודה עם נשמה למען נשמות רכות, דור העתיד, שהורים מפקידים בידינו.
בראיון עם הבמאית הלן אנג`ל היא נשאלה מדוע בחרה לעשות סרט שהגיבורה שלו היא מורה, והיא השיבה שהיא מורה המסורה לתלמידים שלה, וגם אימא שבוחנת את עצמה כל הזמן. אחותי ואני הזדהינו כל כך עם תשובת הבמאית, כי אנו נמצאות בדיוק במקום שבו שתינו יחד וכל אחת בנפרד בוחנות את האיזון השביר שבין מסירות להוראה ולילדים של אחרים שלכמה שעות הם ילדינו שלנו, לבין מסירות לילדינו שלנו. איזון לא פשוט בכלל ומאתגר בפרט, כששתינו מלמדות באיזורים מאתגרים.
שרה פורסטייה בתפקיד פלורנס. "בית ספר לחיים". באדיבות עדן סינמההבמאית מרגשת באומרה, שהרעיון לסרט עלה לו ביום האחרון של לימודיו של בנה בבית הספר היסודי. שם בכתה, כי בעיניה, מבחינה מסוימת זה היה סוף הילדות שלו, סופה של תקופה, ואעפ"י שמובן היה לה, שהוא היה נרגש מחייו החדשים הנפתחים לפניו, הרגישה חוסר יכולת לשחרר, ואו אז הבינה איזו השפעה יש לבית הספר עלינו, הורים וילדים גם יחד. לדבריה, פלורנס מוטרה (שרה פורסטייה), המכונה פלו, המורה וגיבורת הסרט עוברת את כל השלבים, כי עליה ללמד מחד, אבל גם ללמוד מאחרים, מאידך. זה, למרבה הצער, דבר שהיא שכחה במהלך השנים. הבמאית מוסיפה: "אנחנו כולנו יודעים שיש משהו הרואי במורים של היום, כי אנחנו מבקשים מהם ללמד הכול, ידע וערכים, בתנאי עבודה שנעשים קשים יותר ויותר. פלורנס עושה את המיטב שהיא יכולה, כי היא מאמינה במודל רפובליקני של בית הספר: חילוני, חופשי ומחייב. בעולם שבו הכסף שולט, יש ערכים פשוטים וחשובים, שאני מוצאת מרגשים מאוד. רציתי גיבורה שנאבקת עם שאלות מוסריות ומתמודדת עם רגשות, וכל האזור הזה שבו היא חיה ועובדת הוא סביבה סגורה בה היא יוצרת עולם בשביל עצמה." כמה התרגשתי למשמע דברים אלו, שיש למרות ועל אף היחס הבינלאומי לאנשי ההוראה מצד הורים רבים, יש מי שחושב אחרת.
אחת השאלות המעניינות שנשאלה הבמאית היתה - "האם רצית לצייר פורטרט של אישה"? על כך ענתה: "מעולם לא חשבתי על זה בצורה כזו. נכון שהתחושה של התמודדות עם קריירה ומשפחה באותו זמן זה עניין נשי יותר ובעל משמעות בת זמננו, אבל השאלות ששואלת פלורנס על החיים, על מה שהיא רוצה להעביר הלאה, הן בעיקר אנושיות ומתאימות לגבר או לאישה. בסופו של דבר, כולנו דומים. לפני שפגשתי את שרה, ברגע שלא הייתי בטוחה, שאני אמצא את השחקנית המתאימה, הייתי כבר בשלב שהחלטתי לחפש שחקן ולהפוך את הדמות שלה לגבר. אני לעולם לא מגדירה את הדמויות שלי על פי המין שלהם, אלא על פי האידיאלים שלהן." על זה ייקרא שוויון מלא בין המינים!
שהיא ממשיכה ואומרת: "ואז הגיעה שרה פורסטייה... וזה היה כמו גילוי, כי היא חיית פרא. כאישה היא לא בונה את מערכת היחסים בדרך של פיתוי, וכשחקנית, היא לא מזייפת, היא מלאת אנרגיה. היא מייצגת חיים ועוצמה. יש בה אמונה ותשוקה, היא בדיוק כמו פלורנס, יש בה אפילו משהו ילדותי בדרך שהיא מתנהלת ובדברים שהיא מאמינה בהם. והיא מביאה מודרניות רבה לדמות. היא בהחלט האישה הצעירה של זמנה. זה גם מה שהיא אהבה בתפקיד, שהוא רחוק מתפקידי הנערות שהיא גילמה קודם לכן והרבה יותר תפקיד של אישה."
אחת השאלות שסקרנו אותי כמורה הייתה - איך נעשתה העבודה עם הילדים על הסט? "התחלנו עם חזרות על מופע סוף השנה, המסיים את הסרט כמה שבועות לפני הצילומים כדי שהילדים יכירו אחד את השני. רצינו שהם יאבדו את המעצורים שלהם, וייצרו כיתה אמינה. במהלך הצילומים השתמשנו בשתי מצלמות כדי לתת להם חופש גדול יותר להיות הם עצמם ולשחק, ובאופן פרדוקסלי שיוכלו לא להתייחס לצוות. הם היו יכולים לראות אותנו כל הזמן, הם התרגלו אלינו, אבל הם לא ידעו מתי אנחנו מצלמים. שום דבר לא היה מתוכנן, לא היו כללים על הסט בגישה שלנו. לעיתים הייתי אומרת "אקשן", והילדים היו צריכים לעשות "טייק" כמו שחקנים בוגרים, לפעמים צילמנו את החזרות מבלי שהם ידעו, לעיתים הם אלתרו, אבל מרבית הדיאלוגים הגיעו מהטקסט, כי רציתי, שהסרט יישאר סרט עלילתי. הצלחנו לקלוט חיים תוך כדי קקופוניה מלאת חיים. המבוגרים התאימו את עצמם לילדים."
לאלו מביניכם שתהו האם העבודה עם הילדים הייתה קלה בעיניה, היא מיהרה להגיב, שלא תמיד, כי לשחקנים המקצועיים היה עדיין תסריט שאותו הם היו צריכים לשחק. למשל, השחקנית ששיחקה את עוזרת ההוראה הייתה צריכה להיות מובלת על ידי חנה (הילדה ששיחקה את התלמידה בעלת הצרכים המיוחדים) היו להם חלונות הזדמנות קצרים ומעטים לעבודה איתה, כי היא הייתה מתעייפת מהר מאוד או נלחצת. לעומת זאת עם הילדים האחרים הייתה לה אפשרות להתמקח ולהוציא "טייק" אחד נוסף. ההורים של חנה והעובדים הסוציאליים הסכימו, שהיא יכולה לשחק בסרט מתוך מחשבה, שזה יעשה לה טוב. כמו כן, ממשיכה הבמאית ואומרת, שהם ניסו להבטיח שכל הילדים ייהנו לעבוד איתם. לדבריה, החיבור בין הסיפור שהם ניסו לספר לדרך העבודה שלהם הוסיף לסרט את הממד האותנטי.
הסצנה הכי קורעת לב עבורי ועבור אחותי הייתה המקרה של סאשה (ז`ילה בנדז`ודי) הקטן, שננטש ע"י אמו. קשה היה לנו להכיל זאת לא רק כמורות אלא גם כאימהות. הזדהינו מאוד עם הדילמה המוסרית שבה שקלה המורה לאמצו וליבה נקרע יחד עם של כולנו הצופים עת חיבק אותה כשהגיעו מהרווחה לאסוף אותו, ונאלצו לתלוש אותו מגופה ממש! לדברי הבמאית, סאשה מעלה שאלה מוסרית: "האם אתה מעדכן את שירותי הרווחה או לא?" למעשה, בסופו של דבר, כל אחד עונה בסרט תשובה אחרת, המשקפת את המציאות. כשאנג`ל בחנה את זה היו תשובות רבות כמעט כמספר המורים. יש כאלה שחשבו שיש לתת את סאשה לאביו החורג לזמן מה, אחרים חשבו שיש לערב את הרשויות. זה לא ברור, וזה בהחלט אזור אפור אנושי. לדבריה, גם מבחינת הכתיבה זה עניין מאתגר. המורים לא אמורים לייצג את החוק וגם לא העוזרים החברתיים, אלא הם צריכים להתמודד עם הבעיה בדרך הכי נכונה שהם מוצאים לנכון במסגרת יכולתם. כפי שציינתי בעצמי, גם אנג`ל הבימאית ציינה, שסאשה לוחץ על איזושהי נקודה אצל פלורנס, כי תמיד ישנו הילד שמעורר את הילד הפצוע שבתוכך. סשה הוא גם מעין מראה לדני דני בן העשר (אלבר קוסי), הבן המוגן של פלורנס, שהוא מתורבת יותר. גם אמו של סאשה היא גרסה פראית של פלורנס. מראות ושיקופים, כאמור...
הלן אנג`ל מוסיפה, שתהליך בניית התסריט התחיל ברצון לקו מוליך דרמטי פשוט: סיפורה של אישה שמלמדת, שהבן שלה נמצא בכיתה שלה. בעיניהם, זה סיפור על אישה שיש לה גישה אידיאליסטית מאוד לעבודה, אבל בחיי הבית שלה יש לה המון מה ללמוד, ולכן הם הרגישו צורך להקפיד על האיזון בין הכללי לפרטי.
אחת הסיבות שאחותי ואני חשנו הזדהות עם הסרט היא העובדה, שישנם הרבה דמויות והרבה נושאים, כי באופן זה הצליחו להעניק את התחושה של הבאזזז התמידי הזה של הכוורת הקיימת בבית הספר. כל הצופים הזדהו עם התהליך היפה של השינוי שעברה הגיבורה פלורנס שלפתע מגלה מודעות יותר גדולה לחיים, ובסיום תלמידיה עומדים על הבמה והופכים להיות בוגרים קטנים. אהבנו מאוד איך הקריין שבהצגה מסביר "בהתחלה היה כאוס, שום דבר בעולם לא היה בעל צורה. אז הגיע האדם, מיוחד, שביר, ובן תמותה". ואז פלורנס מגלה שהיא לא יכולה להמשיך ללמד עוד. לדברי אנג`ל, זהו צעד קטן ויחד עם זאת ענק.
אעפ"י שהסרט הוא סרט עלילתי ישנה תחושה לעיתים של סרט תיעודי, בייחוד כשזה מגיע לבית הספר, ולדברי הבמאית, זה נובע מהעובדה שהיא בילתה שנתיים בכיתות כדי להיות אותנטית בכתיבתה וכדי להבין את זה מבפנים. אבל מעבר לכך זה סייע בידיה לגלות את האתגרים ואת הדברים הסותרים. היא מציינת: "למשל כהורים, אנחנו חושבים שגידול ילדים הוא משימה שיש בה הנאה רבה, אך גם חוויה שיכולה להיות מלנכולית ביותר. כתוצאה מכך אנו פועלים בצורה מותנית ומתרחקים מהתחושות הראשוניות המעבירות חופש". שמחתי לשמוע את ההקבלה שערכה אנג`ל בין ההורות להוראה: "זה מובן כשאתה נמצא בכיתת לימוד. אנחנו רואים שבית הספר כלא את פלורנס, אני מקווה שניתן להבחין בזה בסרט. עולות תחושות של ניגודיות." מי כמוני, מורה מצ`וגעת, העורכת יוגה צחוק ומדיטציות לתלמידיה, יכולה להבין זאת יותר?!
מסתבר, שכדי לתת תחושה של חיים איב אנג`לו הצלם והיא (שרצו לעבוד בצורה קלאסית כמעט ללא אפקטים) בחרו להשתמש במצלמה קבועה אחת ובמצלמת דולי שתתרכז בילד שעורר בהם עניין. יש מעט מאוד שימוש במצלמת יד בסרט, שבה הם השתמשו לצילום החזרות על המופע, מכיוון שהכל היה מאולתר. כך גם, כשפלורנס עוזבת את בית הספר, כדי שנוכל לעקוב אחריה, או כשדני פרץ בבכי, כי זו סצנה תובענית מאוד, לדבריה, ולכן הם רצו להיות בטוחים שלא יחמיצו אף ניואנס של ההופעה שלו.
לסיום, ממליצה בחום לכל אחד לצפות בסרט ולא רק למורים ולהורים...
"בית ספר לחיים". בימוי: הלן אנג`ל; תסריט: הלן אנג`ל, יאן קורידיאן; צילום: איב אנג`לו; מוזיקה: פיליפ מילר; שחקנים: שרה פורסטייה, וינסן אלבז, ז`ילה בנדז`ודי, אלבר קוסי
