צילום: מיה ברן
הבה נאמר, שהשאלה "אומנות - או נמות?" מעולם לא הייתה כה רלוונטית עבורי, מוות, זה בדיוק מה שייחלתי לו עת ישבתי אני וחברתי משכבר הימים שזה זמן רב לא נפגשנו, לצפות
במופע של ארנסטו לוי ותמר רבן בשיתוף חברי אנסמבל 209 "שולחן ערוך".חברתי, חובבת כמוני תאטרון פרינג`, ומכבדת כמותי כל אומן באשר הוא אומן. שתינו יודגש אף פעם לא יצאנו באמצע מופע רק בגלל הכבוד הרב שאנו חולקות לאומנים, אך יש גבול, וגם אותו צריך להציב ולשקף לאומנים...
אין ספק, שכמה מהחוויות האמנותיות המשמעותיות, העמוקות ומעוררות ההשראה שחוויתי בעשור האחרון התרחשו להן בחלל המיוחד של במת מיצג בתחנה המרכזית החדשה, אולם בכל פעם שאני מבקשת להגיע לשם אני מוצאת עצמי במסע כומתה מתיש ברחבי קומות התחנה. אלא שהפעם זוהי רק ההתחלה, מרבית הצופים נאלצו הפעם להמתין למאחרים המכובדים שכן המופע לא התחיל לפני בוא כל הקהל לתופת שנקראה אומנות.
צילום: מיה ברן
איני שיפוטית, חלילה. ברור לי שחלק מהעניין של פרינג` טמון בבעיות תקציב, ועל כן נאלצים חובבי הפרינג` לכתת רגליהם למקומות הזויים, וליהנות, לצד ההמתנה המתישה לתחילת המופע, מגן חיות של זוחלים, כדוגמת תיקנים מאולפים וכו`, המופע, אגב, החל באיחור של 20 דקות...
כשהמופע המיוחל החל סוף סוף, מלבד הרעידות הידועות של האדמה שמתחתינו בתחנה המרכזית בכל פעם שאוטובוס כזה או אחר חלף מעלינו או מתחתינו, החל גם מסע מטורף אחר של ניעור קולני (בגלל החלל הסגור והקלסטרופובי) של מפות השולחן ע"י השחקנים וכל שנותר לנו הקהל שישב בצפיפות רבה זה ליד זה היה להיחנק מהאבק שעף לעברנו ולקבל התקפי שיעול וגירודים בכל חלקי הגוף - ניחא, חשבנו שזו היא התחלה, אך מדובר בהתחלה שנמשכה כ-10 דקות, ובתומה נזקקתי כבר לאופטלגין בשל המיגרנה שתקפה אותי (בכל זאת, אימא לשניים קטנטנים ששינה מדירה את עיניה מזה שלוש שנים, חשבתי שבאתי לנוח, להינפש ולספוג קצת קולטורה שמעבר ל"רוץ דייגו, רוץ" או "סמי הכבאי").
צילום: מיה ברןאז כפי שנכתב בברושור: "עריכת שולחן מסודרת וטקסית מובילה בסופו של דבר לאובדן שליטה. מתוך פעולת ניעור משתנה בהדרגתיות מצב הצבירה של הכלים. הסביבה המאורגנת הופכת תוך כדי פעולה קתרטית לכאוס של שברים, שמתוכו נוצר דבר מה אחר ולא ידוע. שאלות כמו מהו כוחו של ההרס ומה עשוי לצמוח מההריסות, מה בין "שולחן ערוך" לבין "שבירת הכלים", יעלו בכל פעם מחדש תוך כדי המעשה של ארנסטו לוי ותמר רבן בשיתוף אנסמבל 209."
ואכן, הם עמדו בציפיות, איבדתי שליטה, לפחות על נימי ריאותיי, חוויתי כאוס והרגשתי לגמרי שבורה, אבל, רבותיי, השיא עוד לפני, כי אז זה קרה - טרפת מושלמת שגרמה בכל כמה דקות לזוג אחר לעזוב את האולם, ואני החזקתי מעמד 57 דקות תמימות מתוך 80 (אעפ"י שחברתי הראתה סימני עילפון מובהקים מרוב שעמום ופיהוקים....).
צילום: מיה ברןאין ספק, שהייתה פה עבודה תובענית מצד הבימאים, השחקנים והכוריאוגרפים, ונעשתה מחשבה עמוקה ופילוסופית על העמדת השחקנים על בחירת הצבעים של האוכל על השולחן ושל הכלים, של הבדים שליוו כל פעם שחקן אחר בסצנה שבה החליפו את ההעמדה בשולחן, אבל זה היה כאוס מוגזם, שברגע שהתחילו לשבור צלחות כמו באיזו מסיבה יוונית טובה, והם הכריזו: "לא משחקים, שוברים את הכלים", החלטתי לשוב הביתה אל העוללים... לעולם לא אדע איך נסתיימה לה הפארסה הזו, כי יצאתי בשן ובעין, אך עם כל הכבוד לאומנות - לא רוצה למות בזמן רכישת תרבות... בנינו,
מוטב לי לנוח בבית מאשר בחדר מיון.
שולחן ערוךמשך מופע: 80 דקות
משתתפים: אנסמבל 209 - אביגיל ארנהיים, אדוה ויינשטיין, אלה סלומון, ארנסטו לוי, בני קורי, ג`ולי פוקס, גילי אינגלס, דינה אתיאל גבאי, זיו גדרון,יעל פינקל, יערי שלם, מיריי שנאן, נטע עזצדוק, רן נחמיאס, שנית יהודיין, תמר רבן
הלבשה: ג`ואנה ג`ונס
עיצוב תאורה: גיא גוטמן
צילום וידאו: קלאודיו שטיינברג
