עם הלקה, הליפסטיק ושאר דאוו'ין

 

השפתון הוא מוצר האיפור הפופולרי ביותר בקרב נשות התרבויות המערביות המפותחות, אולם השימוש בו כידוע קדום הרבה יותר. האודם הראשון המוכר לאנושות היה עשוי מסלעים אדומים שנטחנו, והוא נמצא בחלקת קבר בת חמשת אלפים שנה והשתייך לפואבי השנייה מלכת אוּר שהייתה עיר מדינה עתיקה בדרום מסופוטמיה ושכנה ליד שפכי הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי, וליד ארידו. השומריות תושבות ממלכת אור, נהגו לרסק את אבני החן והסלעים ולהשתמש באבקה הטחונה ממש כמו מלכתן כדי לקשט את פניהן, ובעיקר את האזור שמסביב לעיניים וכמובן את השפתיים.

 

 

 

במצרים הפרעונית, שהמציאה את האבטיפוס של מרבית מסוגי האיפור המוכרים לנו היום, השפתון שימש נשים וגברים כאחד, והיה סממן למעמד חברתי. שפתיים צבועות היו למעשה תג הזיהוי של האריסטוקרטיה המצרית, ואדם בעל מעמד לא היה מוכן להיתפס מת ללא אודם על שפתיו. בתחילה נהגו הפרעונים להפיק את השפתונים מפיגמנט של אצות, יוד ותערובת של ברום ומניטול, אך זה התברר כרעיל והם חיפשו אחר פיתוחים אחרים שהובילו למעשה לאודם הפרעוני הראשון שהוצע כמשחה שנרקחה מחינה, חיפושיות ונמלים כתושות. המוכרת והמפורסמת ביותר מהתרבות הפרעונית הייתה כמובן המלכה קלאופטרה שמרחה את שפתיה במיני אבקות ומשחות העשויות מצמחים, חרקים, אבנים יקרות ושעווה במטרה להאדים אותן. עם ובלי קשר למלכה המטופחת בחירת הגוונים של המצריות הייתה די נועזת לתקופה: כתום, מג`נטה, כחול-שחור ואדום, שכבר אז נחשב לגוון קלאסי. יצוין כי המצרים ובעיקר המלכים והמלכות נקברו עם כמויות של ליפסטיק, לשימוש בעולם שמעבר...

באזור פקיסטן ומערב הודו נשים השתמשו בשפתון אדום כדי לקשט את הפנים כבר בשנים 3000-1500 לפנה"ס. ביוון ההלניסטית השתמשו בו בהתחלה רק יצאניות, אבל די מהר הוא אומץ גם על ידי נשות האצולה. באוסטרליה, נערות צעירות נהגו לצבוע את שפתיהן באדום באמצעות אוכרה (פיגמנט שמקורו באדמה) ואילו באימפריה הביזאנטית הוא שימש בשירות המדינה: לכל דרגה בממשל הרומאי יוחד צבע משלה. הנשים באותה העת השתמשו בו יותר מגברים, והגברת הראשונה שפיתחה אליו אובססיה של ממש הייתה פופיאה, אשתו השנייה של נרו הקיסר, שהחזיקה משרתות שכל תפקידן היה להקפיד ששפתיה יישמרו צבועות בכל עת. עם נפילת האימפריה ועליית הכנסייה הפך האודם לאויב הציבור. הכמורה הקתולית הכריזה על אישה שמשתמשת בו כהתגלמות של השטן, אבל את רוב הנשים אז זה לא ממש עניין ולראייה, באותה התקופה אפילו המלכה אליזבת הראשונה ביססה את מעמדה כאייקון אופנה בזכות פניה הצבועות לבן ושפתייה המשוחות באדום עז. 

במהלך המאה ה-16 הליפסטיק החל להיות פופולרי בעיקר באנגליה. בשעתו הוא הופק מתערובת של פיגמנטים צמחיים ושעוות דבורים אך מאוחר יותר הפרלמנט הבריטי הוציא חוק שלפיו נשים מאופרות הן מכשפות שמנסות ללכוד גברים לנישואין. בשנת 1700 גבר יכול היה לבטל את נישואיו באנגליה אם אשתו צבעה שפתיה באדום והמגמה המשיכה עד לתקופה הוויקטוריאנית שכן גם המלכה וויקטוריה (1837) עצמה  התנגדה נחרצות לאיפור וראתה בו דבר פרובוקטיבי השייך לעולמן של פרוצות, שאינו יאה לגבירות מהוגנות כמותה. באותה תקופה אף שררה נורמה האוסרת על עלמות להתאפר טרם נישואיהן, שמא יהווה האיפור משום הטעיית הארוס הפוטנציאלי לגבי יופייה של בחירת ליבו.

ריד מיי ליפסטיק

 

באדיבות חברת מקס פקטור

בסוף המאה ה-19 האודם הפך סופית לסמל, כשהסופרג`סטיות (נשים פרוטסטנטיות, עירוניות, משכילות, ממעמד הביניים שנלחמו למען זכויות הבחירה לנשים) הגיעו להפגנות בשפתיים צבועות כדי לשדר לעולם שעצמאות וכוח לא כרוכים בהיעלמות הנשיות. בעניין זה יצוין כי יצרנית קוסמטיקה שתמכה במאבק על שוויון הזכויות לנשים אף חילקה שפתונים אדומים למפגינות ואולי זהו הצעד המשמעותי הראשון בהפיכת הליפסטיק למוצר שיווקי כה מבוקש. בסמוך לתקופה האמורה (הראינוע, הסרט האילם ) אימצו גם במאי הסרטים שביקשו ליצור עניין בשפת הגוף של השחקניות את השפתון. אלה רצו להפוך את השחקניות למיניות יותר ולכן נדרשו למצוא דרך "להקטין את השפתיים" והשפתון סייע להם לצייר לב אדום ובכך להקטינן.

 

 

היצרנית המסחרית הראשונה הייתה חברת גרלן, שמכרה ללקוחותיה המובחרות אודם מוצק ארוז בנייר מגולגל. אריזת גלילי המתכת הקשיחה המוכרת לנו היום פותחה ע"י מוריס לוי, גבר אמריקאי, בשנת 1915. מאז ועד היום השפתון טמון בגליל מתכת ומציץ לו החוצה בתנועה סיבובית, יצוין כי בשעתו השפתון קיבל את הכינוי "מקל שפתיים" – ליפסטיק.

 

השפתון אגב נחשב לאחד המוצרים שהאריזה שלהם השפיעה באופן הדרמטי ביותר על הפופולריות שלו. עד לרגע ההמצאה של לוי היה השפתון אמצעי קוסמטי מוכר, אבל לא בשימוש נרחב. מאז שהופיע באריזה הקטנה והנוחה לשימוש הוא הפך לנחלת מיליארדי נשים בעולם ולתעשייה משגשגת. אריזת השפתון של לוי אף זכתה ב-1997 להימנות על הרשימה היוקרתית של 12 הסמלים התרבותיים המובהקים ביותר של המאה העשרים וסקר שנערך בארצות הברית העלה שכשמונים אחוז מן הנשאלות רואות בשפתון את הדרך הקלה והמהירה ביותר לשפר את הופעתן וכי השפתון. בנוסף עלה מהסקר כי השפתון הוא ללא ספק התמרוק הנמכר ביותר בעולם, תוך שלאשה ממוצעת בעולם המערבי יש כ-6 (!) שפתונים מסוגים שונים (כן, גם ליפגלוסים נכללים בקטגוריה הזאת), בארון או בתיק האיפור שלה. 

 

 

לעודד נשים להיראות טוב גם בזמנים קשים הוא אגב תכסיס שיווקי עתיק יומין שהוכיח את עצמו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. לאונרד לאודר, יו"ר קונצרן אסתי לאודר הוא שטבע את מטבע הלשון "מדד הליפסטיק" במהלך המיתון של 2001, כדי להמחיש את המתאם שבין ירידה בפעילות הכלכלית לעלייה במכירות השפתונים. במשבר הגדול של 1929 קפצו מכירות הליפסטיק ב-25%, במשבר של 2001 עלו המכירות ב-11% והתופעה הזאת מיוחסת לרוב לחוסר היכולת להוציא בתקופות מיתון סכומים משמעותיים על טיפוח, עניין המוביל לרכישות של פריטים קטנים וזולים יחסית. במילים אחרות: הפילינג להשלת העור העייף קצת יקר - אז נקנה ליפסטיק במקום...

 

פיתוח השפתונים המודרניים עבר כברת דרך משמעותית, אך עדיין בתוך כל שפתון תמים עשויים להסתתר לעיתים מרכיבים שהיצרניות אינן ששות להבליט. בראש הרשימה תמצאו כמובן את הסיליקונים משפרי המרקם ואת הפראבנים -הלוא הם חומרי השימור הסינתטיים. גם השמנים המינרלים, שהם תוצרי לוואי של נפט  והווזלין (מבוסס על תוצרת נפט) הם רכיבים שיצרניות מסוימות פחות חפצות שתדעו לגביהם. הכימאי אנדי ברונינג היה הראשון לפרסם בבלוג שפתח את רשימת המרכיבים ההזויה המרכיבה לדבריו את אמולסיית השפתון. לדבריו, את הפיגמנט המשמש לייצור שפתונים מפיקים מחיפושיות שמבושלות באמוניה או בסודיום-קרבונט ואחרי מיצוי הצבע, אף מוסיפים אשלגן או אלומיניום. בנוסף תמצאו בשפתונים גם את האאוזין – חומר שנוצר כתוצאה מערבוב של ברום ופלואורסצאין ומשמש להעמקת הגוון. ברונינג אף מציין כי את יציבות השפתון והלחות שהוא אמור לספק לשפתיים משיגים באמצעות רכיבים שינויים במחלוקת: שמן קיק (נחשב כמזרז לידות), שמן דקלים, שעוות דבורים ואפילו לנולין – חומר המשמש לטיפול בפטמות סדוקות של מיניקות, ומופק מבלוטה של כבשים.

 

 

איך מאפרים נכון את השפתיים? טיפים שווים

* צורה לך!  יש לשרטט בעיפרון את צורת השפתיים הרצויה, למלא את כל שטח השפתיים עם התוחם ומעליו למרוח שפתון. הפעולה אגב תשפר את עמידות השפתון.

*לא לעישון! לנשים מבוגרות או מעשנות יש לרוב חריצים מסביב לשפתיים ולכן חשוב להניח תוחם לפני הנחת השפתון, כך הוא יטשטש את החריצים. הכלל חשוב במיוחד לפני מריחת גלוס שאגב נחשב לתמרוק שאינו מומלץ לשימוש מבוגרות.

* לבהירות עור ובהירות שיער: מומלץ להשתמש בגווני אדמה (ברונזה, גוונים כתומים וחמים) ואילו לכהות עור ולשזופות: מומלץ להשתמש בגוונים סגלגלים, ורודים וגוונים בוהקים.

 

שפתוני המאפר בועז שטיין

*  אם בחרת תוחם בגוון דומה לשפתון, תחמי את שפתייך וטשטשי פנימה את התוחם ובעזרת האצבע, כדי שייווצר טבעי ולא משורטט מדי כמו "קו" .

* ליפגלוס אינו חבר של עיפרון השפתיים. המטרה היא  ליצור מראה הרמוני ולא כזה המקובע על-ידי תוחם.

* טריק לעמידות של ליפ גלוס: בחרי גוון צללית או סומק, טפחי עם האצבע קלות על שפתייך, ומיד הוסיפי מעליו את הגלוס.

* למראה של שפתיים מלאות: קחי שפתון גוון שקוף ומרחי מעט מעל השפה העליונה. האור שייפול על האזור יעניק אשליה של שפתיים גדולות ומלאות.

 

תצלומי שפתונים: יח"צ המותגים