צילום: אסף אריאלי
בשישי האחרון (26 באפריל), התכנסנו במסגרת מיזם SARONA TALK שבמתחם שרונה עזריאלי להרצאתו של צלם הדוקו זיו קורן – "מתקפת השבעה באוקטובר".
ההרצאה נפתחה גם עבור הרוכשים מבתי העסק של עזריאלי שרונה בסכום של 300 ₪ ומעלה, מה שגדש את האולם במאזינים. כי מה מעסיק אותנו יותר מאשר אותה שבת שחורה והשלכותיה, בוודאי כשמדובר בהרצאה של הגורו של צלמי הדוקו - זיו קורן.
והוא בהחלט טילטל אותנו מחדש עם צילומים, תיעודים וסיפורים מרגשים, עצובים, מכאיבי לב אך גם מעוררי תקווה שעלו שם. הרצאתו היא רצף תיעוד בצילומים מיום השבעה באוקטובר, מאותה שבת ארורה וכל מה שהתרחש סביבה ולאחריה.
צילום: אסף אריאלי
הצילומים עוסקים בנושאים השונים, שניתן באופן גס לחלק אותם לצילומי השבעה באוקטובר ועוד יומיים שלושה עד לטיהור הישובים וכל הכאוס בעטיים - המראות שניגלו לעיניו עוד בטרם התבהרו האירועים, והחלק האחר- כל היתר, העוסק בתוצאות הימים הללו ובפרטים ובמצבים שהיכו בנו לאחר מכן.
בהרצאתו של קורן מוצגים צילומים המתעדים את מימדי הטבח, סיפורי הגבורה של האזרחים תושבי הקיבוצים והישובים השונים, הגבורה ווההתגייסות של העורף, סיפורי הגבורה של החיילים שהגיעו ראשונים, המראות שלאחר הטבח והחורבן וההרס בישובים, זוועות הנוח`בה, המכוניות השרופות על נוסעיהם של הנובה, צילומי וידאו של היתקלויות עם מחבלים בזמן אמת בשבת השחורה, עבודת פינוי הגופות ע"י זק"א, המשפחות השלמות שנרצחו וסיפורי החטופים והמשפחות הנלחמות להחזרתם.
הוא מצלם ומתעד גם את ההכנות לכניסה לעזה, את המסדרון ההומניטרי, המנהרות, הנופלים, הפינויים המוסקים מעזה, הפצועים ותהליך השיקום שלהם וחתונות של "מהרגע להרגע".
צילום: אסף אריאלי
כל תיאור של קורן מלווה בסיפור אנושי בהגדרות של מצמרר, עצוב, קורע לב, מעורר השראה, מייאש, מעורר תקווה והכל, מכל וכל נמצא שם.
כל הגדרה ממנעד קשת הרגשות תתאים ותהיה נכונה ומתאימה. אותי הוא החזיר לאותה שבת ארורה. וזוהי מטרתו לדבריו - לא לאפשר לנו להוריד מסדר היום, את העיסוק והמחשבות בנושא – הן את סיפור החטופים והן את זיכרון הזוועות והאירועים שכהגדרתו "אירועי האימה והזוועות והגבורה הכי גדולים והכי משמעותיים שהיו מאז קום המדינה", ואני הייתי מוסיפה מאז השואה...
ההרצאה של קורן למעשה מתעדת גם את חוויותיו שלו. הוא מלווה אנשים ומתעד את התהליכים אותם הם עוברים, תהליכים שיקומיים פיזיים ורגשיים.
עם פרוץ האירועים הוא הצטרף לכח צבאי ונכנס לקיבוץ בארי, ובמשך 56 שעות התלווה אליהם וצילם וצילם ותעד ותעד ותעד - בכל ישוב כ-5-6 שעות. אחד הדברים החשובים עבורו היה לתעד את הישובים וההבנה ש"האנשים נשחטו במיטות שלהם, שואה שקשה לתאר".
צילום: אסף אריאלי
כל הסיפורים מעוררי רגשות ומטלטים,, לכן בחרתי להתמקד במספר סיפורים הנוגעים כל אחד לנושא אחר.
תצלום הרכבים השרופים: גופות של צעירים עם תסרוקות מיוחדות, רסטות, "לבוש מגניב וקעקועים". קורן לא ידע עדיין על מסיבת הנובה והוא לא מצליח להבין איך הגיעו כל הצעירים היפים הללו לשער הנגב, עד שמתבררים לו הפרטים וניסיונות הבריחה שלהם.
תיעוד הבתים: תמונות ההרס מבארי - מראה בית שהושלכו אליו רימונים, עדות אילמת של הדם על הקירות וסימנים על הרצפה של גרירת פצועים החוצה.
צילום: זיו קורן (פייסבוק)
לקורן היתה ברורה דחיפות התיעוד בטרם יעלו הדחפורים על השטח ולא ישאר זיכרון. צילום בכפר עזה - בית ובו עדיין חלות ויין על שולחן ערב חג שמחת תורה. תיעוד שכונת הצעירים שבה אין בית שלא נרצח או נחטף מישהו. צילום ביתה של משפחת קוץ, אמא, אבא ושלושה ילדים שנרצחו כולם במיטותיהם.
ניר עוז: סיפורי הזוועה של הממ"דים - צילום כתמי דם על ידית הדלת, תמונת ההרס של הקיבוץ שכעשרים וחמישה אחוז מיושביו נרצחו או נחטפו. קורן מדגיש את הפוגרום שנעשה שם ואת העובדה הנוראה שאף ירייה של כוחותינו לא נורתה שם, וכשאילו הגיעו הנוח`בה הטובחים כבר היו במקום אחר.
צילום: זיו קורן (פייסבוק)
תעוד הלוויות: כולל לוויתם של בני משפחת קוץ שנקברו יחד בלוויה צבאית שכן אחת הבנות היתה חיילת. צילום בעת אזעקה בדרך ללוויה של חברים: אם מגוננת על שני ילדיה על המדרכה.
צילום בסיס שורה: מקום האיסוף של גופות לא מזוהות. קורן מספר שלשם הובאו גם כל חלק או אביזר שספח דם ולא ניתן להפריד ממנו את הדם. במקרים כאלה חופרים קבר עמוק יותר וקוברים את החלקים שנלקחו יחד עם הגופה או מה שנותר ממנה.
צילום מרגש של עוצמה והישרדות - התינוקת יעל גולן: היא והוריה עילאי ואריאל נשרפו בביתם בכפר עזה, כשמחבלים זרקו לסלון ביתם מיכל גז בוער שהצית את הבית. קורן התעקש להגיע לבני המשפחה ולקבל אישור לצלם את יעל גולן הקטנה המאושפזת עם הוריה הפצועים אנוש, מורדמים ומונשמים בבית החולים תל השומר.
הוא מדגיש בפניהם את החשיבות ההיסטורית של הצילום והתחייבות שלא לפרסם אותו ללא אישור ההורים. האם התעוררה לאחר 53 ימים, האב לאחר 3 שבועות, האם לאחר 53 ימים בהם היתה מחוברת לאקמו. נס משפחתי מרגש.
ובאווירה של תקווה - סדרת צילומים של בני הזוג גלי ובן: ניצולי הנובה, שנפצעו ואיבדו שניהם רגל. השניים שהו במיגונית שהנוח`בה זרקו אליה רימונים וכולם נהרגו, למעט גלי ובן שנפצעו ולא ידעו זה על זו שניצלו. כשנפגשו בבית החולים גילו ששניהם קטועי אותה רגל ועברו לאישפוז בחדר משותף. קורן מלווה את תהליך השיקום המרגש שלהם. (ומייחל לחתונתם המתוכננת לחודש יולי).
תמונת הפצוע אבייתר וטורי: קורן ליווה את תהליך השיקום והוא הוזמן ונכח בהרצאה, מה שריגש את הנוכחים והוא זכה למחיאות כפיים נלהבות.
צילום: זיו קורן (פייסבוק)
מעורבותו הרגשית של קורן ניכרת בכל צליל שהוא מוציא מפיו, וניכר כי אמירתו "למרות שאף אחד לא שלח אותי למשימה אני לוקח על עצמי לתעד את הדבר הזה לא רק לעיתון של מחר אלא להשאיר פה מסמך הסטורי לדורות הבאים"- היא נר לרגליו.
לדבריו כבר מהבוקר לאחר שיצא לצלם נפילה בת"א וכשחזר הביתה ראה בטלוויזיה את צילומי הטנדרים הלבנים של הנוח`בה, לא האמין למראה עיניו. הוא הבין מייד שמדובר כאן במשהו אחר, ושזה אצלנו. עם קסדה ושכפ"ץ, חמוש במצלמה - ולא רק כמטפורה- יצא לשטח על הסיכונים המשתמעים. (ומי מורגל בכך אם לא קורן בוגר אוקראיינה...).
המוטו של התיעוד ההיסטורי חוזר בהרצאתו כחוט השני, והוא הציר המרכזי של המוטיבציה שלא שקטה עד לרגע זה, תיעוד המהווה את פרוייקט חייו.
צילום: זיו קורן (פייסבוק)
לא יכולתי להימנע מהאנלוגיה ושלא להיזכר בגנרל האמריקאי דוויט איזנהאואר, שפקד על חייליו לצלם את מחנות הריכוז ואת האסירים המשוחררים בזמן אמת במחנות, בעת ששוחררו על ידם מידי הנאצים, מתוך ראיית הנולד של תופעת ההכחשה.
כאיזנהאואר בזמנו כן זיו קורן היום - המוטיבציה המרכזית המניעה אותו היא חשיבות התיעוד ההיסטורי ככלי עתידי להתמודדות מול מכחישי אירועי טבח השבעה באוקטובר, שכן ההיסטוריה חוזרת וכבר עתה, חצי שנה מקרות הזוועה אנו עדים למכחישי השבעה באוקטובר המצטרפים למכחישי השואה.
כצלם עיתונות, זיו קורן עובד עם גורמים ורשתות מדיה שונות, בהם לה-פיגארו הצרפתי, שבשיתוף עובדים על פרוייקט העוסק בילדים שאבדו אבא או אמא או את שניהם. כן, זה קרה לתומר מקיבוץ כיסופים. שני הוריה נרצחו וגם אחיה, סיפור שטרם נחשף בתקשורת לפרטיו.
צילום: זיו קורן (פייסבוק)
ההרצאה מסתיימת בסדרת צילומים המתעדת את מיה שם שחזרה מהשבי, והוא מלווה אותה ברציפות ומגולל את סיפורה, עדותה המצמררת ותהליך השיקום שלה. קורן מציג צילום של הקעקועים שעל ידה ומספר שבעדותה היא מתארת כיצד כשהלכה לשירותים בבית בו היתה מוחזקת, נהגה להוציא יד מהחלון בתקווה שצה"ל או מי מכוחותינו יזהה את היד החריגה בנוף ויציל אותה...
ואם תמונה מספרת סיפור הרי שיש כאן השלמה של המספר-עד, יוצר הצילום.
כל צילום המוצג על המסך מלווה בסיפור אנושי מורכב ששמע וראה. לעתים עצוב, לעתים מצמרר, מדאיג או מלחיץ ולעתים מתגנבים צילומים של אושר ותקווה. ונודה על האמת- טוב שמישהו דואג שהעולם לא ישכח.
צילום: זיו קורן (פייסבוק)
בעניין זה לקורן ביקורת רבה על ההתנהגות התקשורתית הן של משרד הבריאות שמנע את תיעוד החוזרים מהשבי באופן ראוי על מנת שכל העולם יראה ויזכור, והן על המדיה "הסטרילית" שמנעה פירסומים "לא נעימים" ובכך מנעו בזמן אמת מהציבור ומהעולם לדעת. הוא מצר לא אחת בדבריו על החזרה לשיגרה ותחילת השיכחה של עוצמות האירועים ושבי החטופים.
קורן יצר תיק תערוכות בשיתוף עם משרד החוץ, תערוכה שהופצה בכל השגרירויות בעולם והוצגה בלמעלה מארבעים מדינות. מטבע הדברים היא גם משמשת לצורכי הסברה שכל-כך חסרה לנו...
והוא גם ציין במפורש את סוגיית ההסברה הכושלת. למרות שהוא מעיד על עצמו שהוא נמנע מלעזוב את הארץ לצורכי תיעוד, הרי שלתערוכה בפרלמנט בברלין הוא נסע ליומיים והיה מופתע מכמות הראיונות שנדרש להם וזה גרם לו להבין שגיחות כאלה לפתיחת תערוכה יש ערך הסברתי.
אגב, אמורה להיפתח תערוכה בארץ במרכז פרס וכן יוצא ספר צילומים בעברית ובהמשך באנגלית, והוא ממשיך לעשות כתבות במגזינים בעולם ורואה בכך חשיבות רבה.
ראויה להערכה העובדה שקורן הסיט הצידה עבודות שהיה אמור לבצע, ואם לצטט "ביטלתי עבודות, אני לא מוכן לעשות שום דבר שלא קשור לדבר הזה".
טוב שמישהו דואג שהעולם לא ישכח, זיו קורן – אתה עושה עבודת קודש. תודה לך...
