מישהו שר את זה קודם: כוחן המנחם של האמנות והמוזיקה

 

 בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, בוגרים מהמחלקה לתקשורת חזותית, בבצלאל, אקדמיה לאמנות ולעיצוב ירושלים, רותמים את כוחה המנחם של האמנות והמוזיקה להזכיר לכולנו את הגרעין המשותף והטוב של החיים בארץ. כל בוגר.ית בחר.ה שיר ישראלי אהוב ונתנ.ה לו פרשנות איורית אישית.

אהובה עוזרי, חיים נחמן ביאליק, הדג נחש, אריק איינשטיין, אהוד בנאי ועוד רבים ואהובים כתבו ובצעו שירי אהבה וגעגוע, שירים המתארים את הטבע המקומי לצד שירי נונסנס, היוצרים יחד את הפסקול הישראלי.

 

 

משתתפי התערוכה איירו בהשראת השירים את הנופים (חצבים, שדות פורחים באדום, עץ אקליפטוס, נדידת הציפורים, חבורה סביב המדורה, קטיף תות עץ וליל ירח), ערבבו אותם עם עולמות פנטסטיים (דגים מעופפים, יצורים מיתיים וחיות מדברות) וכך העניקו תיאור למציאות הישראלית מנקודת מבט אישית ואוהבת.

 

 האיור של ליאור בן זקן, יח"צ

 

מדמיינים שנניח, יש מקום שנוכל ללכת אליו ללמוד את אמנות השלום.  אולי זה דג מעופף שלוקח אותנו לשם מעבר להרים, מלמד אותנו שיטות בדוקות היטב להרפיה מתודעה קשה. אהוד בנאי בשבילי הוא יוצר שמזכיר לי את הבית ובשיר הוא מדמיין צפרדע ונסיכה, וציפור, ודג מעושן (לא את הכל הוא זוכר) אבל בעיקר מדמיין את בואה של אהבה.

 

 

בימיה הראשונים של המלחמה הרגשתי שכל הפרדיגמות והמבנים הבטוחים בחיי מתפרקים, ואין לי במה להיאחז. פחדתי לשכוח איך מרגישה העדינות בתוכי. בעולם. כל הגוף היה מכווץ והרגשתי כאב חד וזר.

 

הדבר היחיד שהצליח להכניס עבורי קצת אוויר היה דווקא לשקוע בזה עם היצירה, זה נשמע מעט מלנכולי - אבל היצירה היא כלי, וכשאנחנו מצליחים לשהות בכאב ואוספים את הכלים שבאמצעותנו בכדי לבטא אותו - אנחנו מייצרים מרחב שבו אנו מחלימים. מצאתי את עצמי מאיירת אחרי תקופה ארוכה.

 

ביצירת הפוסטר הייתי צריכה להבין איך אני מייצרת תחושות הפוכות מהתחושות ששהו בי. אבל ידעתי כמה חשוב שנצליח לייצר גם מרחב אופטימי ומחבר. ולאיור יש מעין דלת פנימית כזאת. אפשר לדמיין, לשחק, לחבר עולמות ולהרשות לעצמנו לייצר תחליפים: מוזרים, מרתקים ובעיקר מנחמים".

 

האיור של לאה מסלו, יח"צ

 

"האיור שלי מוקדש לזכרם של דור שפיר וסביון קיפר ז״ל. השיר נבחר על ידי משפחתו של דור שפיר ז״ל. זהו שיר המתאר את אהבתם של דור וסביון שנרצחו במסיבת נובה.

 

 

 

 

בחרתי לאייר את דירתם החדשה שאליה עברו זמן קצר לפני המסיבה, עבורם היתה הדירה סמל לכל מה שיהיה, ועבור משפחתם, לכל מה שאבד".

 

 האיור של נועה מישקין, יח"צ

 

"בחרתי בשיר "קומי צאי" שכתב חיים נחמן ביאליק ב־1905. השיר מספר על בוא האביב והפריחה, ועל זוג אוהבים שמשתעשעים בנוף המתחדש. איירתי את התקווה שלי לאביב הפורח בצורות פשוטות וצבעים זורחים. אני ממליצה להקשיב ולצפות בביצוע של יהורם גאון והחיוך הבוהק שלו.

בתחילת המלחמה הייתי משותקת לגמרי, הרמתי את העיפרון ונגמר לי הכוח לאותו יום, התעלמתי מעבודות שהתחלתי ומדדליינים שהיו לי. מהצד השני התגעגעתי מאוד ליצירה, הרגשתי שהאישיות שלי נעלמה לגמרי. היצירה בשבילי עכשיו היא בעיקר כדי לא לאבד את השפיות, כדי להעסיק את עצמי בזמן שאני מחכה שהכל ייגמר.

 

 

 

על הדרך נוצר תיעוד של התחושות והחוויות שלי בתקופה הזאת, ואני אוהבת לשתף אותם, גם בתקווה שזה יגרום למישהי אחרת להרגיש פחות לבד וגם כדי לכבד את הסיפור הקטן שלי בתוך הסיפור הגדול.

 

היצירה של הפוסטר היתה קצת שונה, כי זה היה תרגיל בלדמיין את החיים שאחרי, זה ההפך מתיעודי. אני שמחה גם על ההזדמנויות האלו, שמאפשרות לברוח לעתיד מנחם יותר".

 

 האיור של רותם ויינשטיין, יח"צ

 

 

"בחרתי בשיר הזה המסמל עבורי את האופטימיות שבחושך. חושך לא חייב להיות דבר מפחיד, הוא יכול לגלות לנו את הדברים היפים והחשובים, אם מסתכלים עליהם באור הנכון.

ביום הראשון של המלחמה בן הזוג שלי גויס למילואים והחיים שלי הפכו להיות מכונסים, שקטים וקצת בודדים. אני נמצאת רוב השבוע לבד בבית עם הכלב שלי ועובדת.

 

 

 

בתור מעצבת בעיתון אני לא ממש יכולה להתנתק מהחדשות ומהסיפורים. עם זאת, הציור הפך למפלט מהחרדה ומהבדידות. החיפוש אחר היופי בתוך נושא שמסמל לרוב פחד עזר לי קצת לצאת מהשיתוק וכך יצא שיצרתי הרבה מאד דימויים, ובסוף בחרתי בחלק מהם".

 

 האיור של תמר כליף, יח"צ

 

 

האיור הוא אינטרפרטציה מופשטת למשפט בשיר "כבר מאוחר ומחר נקום ונראה, איך שמגיע היום בסוף כל לילה". הפרחים הם תמיד סמל לצמיחה, אופטימיות ומחזוריות. כמוהם, גם הבוקר שמגיע תמיד בסוף הלילה. בחרתי בשיר בגלל הפשטות שבו, שגם בתקופה כזו קשה, אפשר לסמוך על משהו קטן שתמיד יגיע.

מ־7.10 בערב אני במילואים. בבוקר אמרתי לבוס שלי שאני הולכת ליום אחד ושלא אגיע למשרד למחרת, מהר מאוד זה הפך לכמה ימים ומשם כבר לא חזרתי לעבודה. אני משרתת ביחידה 669, והמילואים הפכו להיות השגרה החדשה שלי.

 

 

 

לאורך הזמן הרגשתי ששריר היצירה שלי נהיה חלש, כי הוא לא היה בשימוש נרחב. כמעט התחלתי להטיל ספק בעיצוב כמקצוע בכלל. העבודה על האיור לתערוכה באה בדיוק בזמן להזכיר לי את הכוח בשפה החזותית, את היכולת לעורר רגשות בצורה ייחודית ובלתי מתווכת אצל אנשים שונים.

 

בחרתי בשיר שהוא קלאסיקה ישראלית במיטבה, כמעט ולא קיים ישראלי שלא מכיר את האלבום הזה, ומחבר אותו אסוציאטיבית עם הילדות. אני מקווה שהצלחתי לספק רגע של נוסטלגיה רכה למי שנתקל באיור באמצע היום העמוס שלו, ולרגע אחד מצליח להתמלא באופטימיות זהירה בתוך שגרה כבויה. השיר מדבר בצורה הכי טהורה על האמונה שגם אם הכי חשוך עכשיו, תמיד בסוף מגיע היום".

 

האיור של גל כהן, יח"צ

 

 

הבית האחרון בשיר "לו יהי" מייצג בעיניי את תמצית התקווה הישראלית והתפילה שכל אחד מאיתנו נושא בליבו בעת משבר וצער - שיהיה טוב לכל אלה שנאהב. באיור בחרתי להראות את הספינה בעלת המפרש הלבן המתוארת בשיר, אשר מוצאת את דרכה בתוך החושך והסערה. הספינה זוכה לפגוש ביונת השלום ומקבלת השגחה מכוכב במרומים.

אומרים שרגעי הקושי והמשבר הם חומר הבערה המשובח ביותר עבור אמנים. כשפרצה המלחמה נוכחתי לגלות שאצלי זה לא בדיוק כך.

 

 

 

הכאוס הפרטי שלי יחד עם הכאוס של מדינה שלמה גרמו לי להשתתק. הדרייב לאייר, לעבוד, ליצור נעלם. לקח לי הרבה זמן להתאים את עצמי לפרויקט ולמצוא את השיר הנכון לי, שגם ישמח את הציבור הירושלמי וגם ישדר תקווה וחמלה.

 

אחרי לא מעט סקיצות ומחיקות החלטתי שאני פשוט מציירת והשיר כבר "יבוא" אלי. וכך היה, מייד לאחר שסיימתי הראיתי את היצירה לקרובת משפחה והיא מייד אמרה: "זה מבוסס על השיר `לו יהי`". 

 

אוצרת: אורית ברגמן

בהשתתפות: אביה כהן, גל כהן קרר, טבע שולט, טלי דיקר, יפתח מן, לאה מסלו, ליאור בן זקן, מרים רוט, נעה מישקין, רוני נובה, רותם ויינשטיין, שירה כהן, שקד יטיב, שקד צחור, תמר כליף 

 

נעילה: יום  חמישי, 4.1.24

התערוכה בשיתוף פעולה עם כפיר, הרכבת הקלה ירושלים