מרגע היוולדנו אנו חיים באינספור להקות אנושית והקשר עם האחרים מאוד חשוב לנו ברמה ההישרדותית מבחינה גופנית ונפשית: כתינוקות אנחנו תלויים לחלוטין באחרים לקיומנו, אך לא רק מבחינה פיזית, אנו תלויים באחרים למגע, לחיוך, לליטוף ולתשומת לב, והקשר עם אחרים נותן לנו כוח, חיוניות ותחושות של קיום ומשמעות.
בימים טרופים אלה אנו מצווים להישאר בביתנו, ניזונים מדיווחים מפחידים בכלי התקשורת, חוששים מלהתקרב לאנשים החשובים לנו ונשאבים לקשר בכל דרך מקוונת.
חוסר האונים גדול, במיוחד לאור העובדה שאנו נדרשים בעיקר לחוסר עשייה: לא ללכת לעבודה, לא לצאת למרחבים הציבוריים, לא לטייל ולעשות פעילות גופנית בחוץ, וכמובן לא לפגוש בני משפחה וחברים.
אי העשייה מעלה את המתח ומגבירה את תחושת חוסר השליטה, וכפועל יוצא מכך גם את חוסר האונים המזין את הפחד שלנו במלחמתנו יחד עם עמי העולם באויב נסתר, קטן אך משמעותי – נגיף חמקמק שאיננו יכולים לדעת על קיומו, ואפילו איננו יודעים אם נדבקנו עד שחולפים להם שבועיים. ואז אולי נדבקנו ממישהו יומיים לאחר מכן.
המומחים השונים מזכירים לנו שוב ושוב כי רובנו נעבור בקלות את הקורונה, כשהאמצעים הננקטים על ידי רשויות המדינה מסייעים למזער את מסוכנותו של הנגיף. אולם אוכלוסיית הקשישים שלנו, אלה שיש להם מחלות רקע ומערכת חיסונית טובה פחות, עלולים להיפגע וחס וחלילה למות. לכן הוחלט לבודדם בביתם ולא לבקרם למען ביטחונם ובריאותם התקינה.
נטע ענבר סבן, צילום: יהורם גליליאבל המחיר לכך הוא מאוד יקר וקשה במיוחד לאוכלוסיית הקשישים – הורינו, הסבים והסבתות שלנו הניזונים במידה רבה מהקשר הרצוף עם הילדים ועם הנכדים. "סם חיים", כך אומרת אימי כאשר הנכדים מתקשרים או באים לבקר. וכעת זה ניטל מהם וגם מאיתנו.
נתינה בזמן חירום היא מאושיות העצמה של עם ישראל וכוללת אכפתיות ועזרה מכל עבר: חניכי וחניכות תנועות הנוער נרתמים לערוך קניות של מזון ותרופות לקשישים הספונים בבתיהם, וברחבי הארץ יש התארגנויות ספונטניות של צעירים וצעירות בבניין מסוים למען קשישים הגרים בו.
ואולם הקשישים נותרים מנותקים מאיתנו, ילדיהם ונכדיהם, ולעתים אף מנותקים זה מזה. הצורך הבלתי ממומש במגע אנושי, בחיוך ובשיחה משאיר אותם בבדידותם. אבל דווקא כעת הם זקוקים לנו הרבה יותר מתמיד. לכן זה הזמן ללמד את הסבתות והסבים שלנו כיצד להפעיל שיחת וידאו בווטסאפ, ואף לשוחח איתם באמצעות תוכנות אינטרנטיות נפוצות כמו זום או סקייפ. עצם ההתעסקות באפשרות לראות בשידור חי את הילדים והנכדים תעודד אותם ואת מצב רוחם ותכניס מטרה חדשה לחייהם.
צריך להגביר את קצב ותדירות הקשר עם הורינו או סבנו וסבתנו המבוגרים. כך למשל, לפני התפשטות הקורונה שוחחתי עם אימי בטלפון פעם אחת ביום, ואילו עתה אני מדברת איתה מספר פעמים, משתפת בדברים היומיומיים שאני עושה, בהתמודדויותיי עם המצב, שומעת את התמודדויותיה, רואה אותה שולחת לי נשיקות, ובעיקר אומרת לה כל הזמן כמה אני אוהבת אותה וזקוקה שתשמור על עצמה. אני עוזרת לה לקבוע סדר יום לעצמה, מעודדת אותה להתקשר לחברותיה ולתמוך בהן, ואפילו מבקשת ממנה שתעשה קצת התעמלות.
בליל הסדר הבא עלינו לטובה נשב כולנו ביחד מסובים סביב שולחן עמוס כל טוב – לא מסובים פיזית אלא רגשית, כי השנה לראשונה לא נוכל לארח קרובי משפחה וחברים. באמצעות הטכנולוגיה ובעיקר בעזרת אפליקציית זום נצליח להרגיש שכולנו, הדור שמעלינו וזה שמתחתינו, קשורים ומזינים אלא את אלה, אוהבים ומוקירים, וגם זקוקים זה לזה.
רק לאחרונה למדתי להשתמש ב-`זום` ולקראת ליל הסדר אני עושה מאמצים רבים ללמד גם את אימי כיצד להשתמש בה. דמעות נקוות בעיניי וקולי רועד כשאני אומרת לה: "אמא, מה יהיה? לא נחגוג יחד את החג". אימי משיבה לי: "לא נורא. אמנם יהיה עצוב, אבל נתגבר".
הדור הקשיש מבין שאין ברירה לנוכח המצב הקשה ואומר לנו: "כבר עברנו דברים גרועים יותר כמו מלחמות ותקופת צנע. נתגבר גם על זה. קצת סבלנות, אורך רוח ואהבה, וגם הקורונה תהיה מאחורינו".
או אז אני מבינה שאנחנו יכולים ללמוד מהדור שמעלינו. אמנם אנו דואגים להם פיזית, אבל את הכוח הנפשי הם בעצם מעניקים לנו.
להקת עם ישראל ארוגה באריג מרגש של זקנים וזקנות, ילדים וילדות וכל מי שביניהם. האריג מגוון בחוטים השונים שבו ובצבעיו, והגיוון הוא זה שיוצר את גדולתנו כעם ואת החוסן שלנו.
אני פונה גם לבני גיל הזהב וממליצה להם ליזום קשר קבוע עם הנכדים, לכתוב להם בווטסאפ, לבקש שישוחחו איתם בשיחת וידאו ולומר להם עד כמה הם חשובים לכם כדי לחזק אותם וגם את עצמם.
זכרו כי כוחנו בלהקה האנושית שלנו. כל אחד ואחת מאיתנו יחגגו השנה את חג הפסח בביתו, אבל בתחושה מרוממת שכולנו נמצאים ביחד. וכאשר קול שירה עז יעלה מבתים רבים ברחבי ישראל נתאחד כולנו, גם אם כל אחד ואחת מאיתנו נמצא במקום אחר בישראל.
