גוונים של מהפכה

צילום: רז איתן 

 

המופע "על הכתפיים" שבו משתתפים צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה ובחור אחד ממוצא רוסי, מגולל את סיפורו של דור שני להגירה אל מול החברה הישראלית והמוסדות הדכאניים שלה.

בעקבות מותו של סלומון טקה ז"ל מירי שוטר בקרית חיים, פנו הצעירים הללו במכתב לבמאית התיאטרון והיוצרת חן דנון-זקס והעלו את תחושותיהם הקשות נוכח העימותים הבלתי פוסקים בין המשטרה לבני ובנות הקהילה.

העדויות שמשמיעים בני העדה על היתקלויותיהם עם שוטרים - כיצד הם נתפסים כחשודים מיידיים, מעוכבים לחקירה אך ורק בשל צבע עורם, סופגים עלבונות וגידופים, ועוברים לצד השני של הרחוב כששוטר הולך על המדרכה מולם כמו גם העובדה שממשלות ישראל לדורותיהן לא עמדו בהתחייבותן לקלוט את עולי אתיופיה ברחבי הארץ, מה שהוביל כידוע לריכוזם בגטאות בשכונות ובערים ספורות, כמו גם קיומם של בתי ספר שבהם תלמידים ממוצא אתיופי מהווים רוב מוחלט או יחסי במסווה של "מיקוד", "הסללה" ו"התאמת היכולת לצרכים" הובילו להפרדת תלמידים ממוצא אתיופי מבני כיתתם, ואלו הופנו למסלולי לימוד נחותים ואף הועברו בשיעורים בלתי סבירים ללימוד בפנימיות הן רק חלק מהקשיים אותה חווה העדה מאז עלייתה ארצה.

 

צילום: רז איתן

יש לומר ביושר כי גם אם רוב הציבור הישראלי מצהיר כי הוא תומך בשוויון זכויות מלא, זה קורה רק בתיאוריה. בפועל הציבור רובו ככולו מתרחק מהאיתיופים, ואף מתיירא מהם, וכשפורצות מהומות אלימות, הוא גם מוצא צידוקים מדוע השחורים "איבדו אותו", כאילו שבימי השקט נלחם הציבור על זכותה של הקהילה השחורה לשוויון והתייצב לצידה במאבקה הצודק.

השחקנים/ות: דניאל שניידר, רחלה אבטה, ישראלה לוי, שרה נגש ואביחי אלמו, מדקלים במופע שירה ברוח הפואטרי סלאם בנושאים הקשורים לזהות, לגזענות, ולאי שוויון, כמו גם בתחושותיהם במפגש עם החברה הישראלית, ובנושאי צבא, קיבוץ ועוד.

אני צפיתי בהצגה ביחד עם חברה מרצה לסוציולוגיה שכתבה ספר על צעירות יוצאות אתיופיה וחוקרת את החברה הישראלית וגם היא העידה שזאת הופכת את הקרביים.

 

הדברים שנאמרים על הבמה אינם עושים חסד עם הצופה, הצעירים מדברים מדם ליבם, מטיחים זעם רב, כאב וכעס ומבקשים לגרום לצופה להזדהות עימם. הליווי המוזיקלי של דני שרון סטריאן על הגיטרה מוסיף יופי למופע, ונדמה שהקהל שצפה, רובו מהעדה, הזדהה עם הדברים שנאמרו.

 

צילום: רז איתן

באופן מתבקש ההצגה מציפה גם את נושא הגזענות הממסדית. העובדה שבישראל קיימת גזענות ממוסדת נגד יוצאי אתיופיה אינה מוכחשת כלל וכלל. הממשלה בעצמה הקימה לפני כמה שנים ועדה ל"מיגור הגזענות נגד יוצאי אתיופיה", ואף צוות מיוחד במשרד המשפטים לטיפול בנושא וזה כמובן מדבר בעד עצמו.

 

כל בר דעת מבין שבני העדה חווים את האפליה בפרקטיקות יומיומיות של המדינה ומוסדותיה כשהאלימות המשטרתית היא למעשה רק קצה הקרחון והביטוי הגלוי לעין שלה, שממנו אזרחים הגונים מתקשים להתעלם.

 

טוב היה אם ראשי מערכת החינוך וקברניטיה היו צופים בהצגה הזאת. למעשה היא צריכה להיות חלק אינטגרלי מסל התרבות כדי שכל נער ונערה ישראלים יצפו בה וינהלו דיון אודות חברה שוויונית וצודקת, וכיצד מרגישים אלו שחווים בה אי שוויון וכיצד הנתון משפיע על חייהם.

 

לסיכומו של עניין יש להודות, לטיפול בגזענות הממוסדת וגם זאת שאינה כזאת, יש לעשות הרבה יותר: סולידריות, מחויבות חברתית ודרישה לקבלת אחריות. אפשר להתחיל בשר האחראי על החינוך. שמו רפי פרץ - נבחר ציבור אשר אמור להוביל את מערכת החינוך קדימה ולא פעם יצא בגילויים המעודדים הדרה, אפליה, גזענות ושנאת זרים.