צילום: pixabay
מאז שבר מכירה את עצמה היא מרגישה שאין לה שליטה על החיים שלה; כל דבר שהיא עושה, אם זה בבית מול אימה או מול אחותה, אם זה ביחסים עם החבר או כשהיא בכיתה עם חברות שלה, תמיד, אבל תמיד היא הנגררת, היא המסכימה, היא הצייתנית היא המְרַצָּה והתחושה הזאת גורמת לה להרגיש שהיא לא שווה, שהיא לא באמת נוכחת, שהיא - שהיא סוג של חפץ.
תחושה קשה, ללא ספק, שהשליכה על כל תחומי החיים שלה.
"זה כמו כדור שלג", היא הסבירה, "אני קמה בבוקר וכבר יודעת מה יקרה במהלך היום."
"ומה יקרה?" אני תוהה. והיא ממשיכה בכאב: "הוא יחפש אותי בהפסקה, יציע שנצא, אני אסרב כי יש עכשיו מלא מלא מבחנים, הוא ייעלב, ישכנע, אני כמובן אסכים ואצא איתו בסוף, אני הרי חייבת לרצות אותו, אני אגש למבחן, אני אכשל, אני ארד ל-4 יח"ל ו..." וכך, מבלי לעצור ולהסדיר נשימה, בר תיארה סיטואציה לגיטימית, לכאורה, אם כי עבורה מדובר בכישלון אישי.
"לא יתכן שאני לא מסוגלת להגיד לו לא!" לא רוצה! לא רוצה לצאת, לא רוצה להרגיש מְרַצָּה, לא רוצה אותו בכלל".
אילוסטרציה, pixabay
זאת הייתה לה הפעם הראשונה שהיא העזה להגיד בקול את מה שחשבה בלב בשמונת החודשים בהם הייתה בזוגיות. אבל מיותר לציין שהבעיה לא הייתה בחבר, ולא ביחסים איתו, וגם לא ביחסים עם אימה או עם החברות, אלא בה.
בכל פגישה היא חשפה עוד פן של יחסים בהם היא מרגישה מְרַצָּה, ולי היה ברור שזה אצלה, שקרה משהו בהתבגרות שלה שהטביע בה חותם של צייתנות, של ריצוי.
למעשה, זאת אמונת היסוד שלה שמעוותת, הרי לא נולדנו לציית, יש לנו מחשבה חופשית ויכולת לפעול עצמאית בגבולות המותרים.
אילוסטרציה, pixabay
כעבור כמה פגישות, בהן ניתחנו יחסים מול אנשים שונים, הגענו לשורש הבעיה, ליום שבו הוטמעה בה אמונת היסוד המעוותת: ההורים התגרשו (לכאורה סיפור שכיח) אלא שבר חוותה לראשונה איך לוקחים לה את המושכות מהידיים, איפה היא תישן, עם מי ומתי, הפך לנחלת הכלל, והסכם הגירושים תפס שליטה, מכאן ועד "אני לא שווה" המרחק היה קצר וההשלכות של הגירושים, כאמור, השפיעו עליה בכל תחומי החיים.
בעבודה המשותפת לטיפול ה-LiCBT למדנו יחד לתקן את המחשבות המעוותות, ללמד את הראש לחשוב מחדש ולתעל את זה לרגש ולהתנהגות.
מהר מאוד נפרדה בר מהחבר, למדה לווסת נכון את המעברים בין אביה לאימה ועדיין לומדת להתנהל נכון בזוגיות החדשה שלה, לא לְרַצּוֹת, להיות היא עצמה, אסרטיבית אבל לא אגרסיבית.
זה לא בדיוני, זו מציאות שכיחה ויומיומית של בני נוער, וגם של מתבגרים בני 30. זה בידיים של כל אחד לשנות!
אם גם הילד שלך נמצא במצב שאינו נכון לו, כדאי שנדבר. מה יש לך להפסיד?
