מאת: עדנה וידל
באדיבות סרטי נחשון
מזמן לא התקשיתי כ"כ לתאר את מה שראיתי, הרגשתי ואולי גם הבנתי: הסרט הבלגי, בתסריט ובבימויו של לוקאס דונט (תסריטאי שותף-אנג`לו דייסנס) מציג אפיזודה מחיי בלרינה מתחילה - הלא היא לארה, אשר בגיל 16 מחליטה לעזוב את ביה"ס בו היא לומדת לטובת מסלול לימודים בבי"ס לבאלרינות.
סרט הביכורים של דונט מתאר את הקשיים של הנערה הנלחמת על רצונה להיות בלרינה חרף העובדה שהחלה ללמוד ריקוד בגיל מאוחר יחסית, בזמן שתלמידי המסלול החלו בגיל צעיר הרבה יותר. השלמת הפערים דורשת התמסרות הגובה מחירים פיזיים ולחצים רגשיים, אך מעל לכל נוגעת ללב ההתמודדות של לארה עם הסביבה החברתית שכן היא בעצם נולדה בן ונמצאת בעיצומו של תהליך לשינוי מין, שבמהלכו היא כאמור מתחילה את הגשמת חלומה להיות בלרינה, תוך חידוד הסיטואציה של השתלבות בקבוצת בנות המודעות לעניין וסקרנותן, מה שגורם ללארה לעשות מעשה.
הסרט מתמקד בטווח זמן של כשנה, בו לארה נדרשת לשתי התמודדויות קשות במקביל, כאשר הצופה מבין שהשגת שתי המטרות דחופה לה, אך המתח הנפשי והלחצים הפנימיים והסביבתיים גורמים לה לעשות פאוזה ולהתמקד נקודתית באחת מהן.
התסריט המצוין נכתב בהשראת סיפור חייה של הרקדנית הטרנסג`נדרית הבלגית נורה מונסקור, ומציג התמודדויות עכשוויות, בנות ימנו, של מתבגרים ואף בוגרים המתמודדים עם זהותם המגדרית, כלואים בגוף שלא בחרו בו ומתקשים פיזית וחברתית להגיע אל "האני" האמיתי שלהם אך נלחמים עליו.
באדיבות סרטי נחשון
נראה שנדרש תסריטאי צעיר כמו לוקאס דונט (27) על מנת להציג סצנות חדות, ישירות, שקורעות את הבטן מבפנים – באומץ, ברגישות אך ללא פשרות. לרגעים הרגשתי צופה בסרט דוקומנטרי- מה שמלמד על אמינותו.
דונט חושף בפנינו אבא פתוח, מודרני וזורם בדבקות מפתיעה ומסייע בנפתוליה של בתו הנערה בתהליך כולו, באופן מרגש אך מעורר תהיות- היכן ניתן למצוא אבא פתוח ויוזם ברמות כפי שהסרט מציג, בעיקר כשהתסריט אינו עוסק ולו ברמז בהיסטוריה המשפחתית, ראשית התהליך ומה מקומה של האם, ואם הייתה כזו בעולמם. התגובות של החברה הסובבת מרוככות אף הן ביחס למה שאנו מכירים אף בעולם המערבי המתקדם ביותר.
אף כי הריתמוס העלילתי איטי והוא מתמקד בסיטואציות פרטניות, הרי שסצנות הריקוד מעניקות לו חיות וקצב. הוא ערוך להפליא (אלאן דהסובאג`) והכוריאוגרפיה של סידי לרבי שרקוואי - רקדן כשלעצמו – יפהפיה ומעוררת השראה, והמוזיקה ועיצוב התלבושות (קתרין ואן ברה) מדויקות בהתאמה. המכלול כולו עשוי היטב והרמוני.
באדיבות סרטי נחשון
אי אפשר שלא לגמור את ההלל על המשחק המעולה ויוצא הדופן של רקדן הבלט הקלאסי ויקטור פולסטר, המגלם את לארה באופן מושלם ומשחק נדיר, ומצליח ליצור הזדהות מלאה למן הרגע הראשון. משחק מדויק מזה לא יכול להיות!
עם זאת, אני מודעת לעובדה שסוגיית הליהוק היא בבחינת לב השיח על ייצוג הטרנסג`נדרים בקולנוע, ואחת הבעיות המרכזיות בענף היא הליהוק של סיסג`נדרים (אנשים שחווים התאמה בין המגדר שלהם לגוף שבו נולדו) לתפקידים מרכזיים, מה שללא ספק מונע מהטרנסג`נדרים הזדמנויות לייצג את עצמם על המסך, מנציחה סטריאוטיפים וטעויות תפיסתיות שעיקרן בליהוק שכזה, ועל ידי כך מפקיעה את הטרנסג`נדרים מהסיפורים של עצמם, וחבל.
גם מתיאס האבא, אותו מגלם אריה וורטהאלטר משחק באמינות רבה, חודר ללב הצופה באצילות הנפש שלו וברגישותו הרבה לבתו וצרכיה.
הסרט הנערה הוא גם הוכחה לכך שכאשר סרט טוב, אז הוא פשוט טוב(!) ואין צורך להשתמש באמצעים וולגריים על מנת לחדד תופעות פסולות ביחס לשונה, גם אם הן כרוכות במידה של אלימות במציאות חיינו. הסרט אסתטי ביותר מבלי לפגום כהוא זה בעוצמות שלו ובעומקו ומביא לקדמת המסך דמות טרנסג`נדרית שאינה מאופיינת דרך אומללות ופגיעות.
מה יש לומר, סרט שאיש לא נשאר אדיש אליו, מבוסס על סיפור אמיתי , והצופה יוצא הביתה עפוף הגיגים ועם בטן קרועה מכאב... פשוט סרט חובה!
