צילום: geralt ל-pixabay
בבית הספר התיכון שבו למדתי, הייתה לי חברה בת גילי. שמנמנה וגוצית, אבל מתוקה ברמות.
היא תמיד חילקה את העוגות שהביאה מהבית עם כולן, עזרה לכל אחת ותמיד עשתה זאת בחיוך מתוק ובלב רחב.
יום אחד, כאשר ריכלנו (אבוי) על מישהי וקבענו שהיא חסרת ביטחון עצמי, אמרה לי אותה חברה, נקרא לה נורית לצורך העניין, כי היא למשל מאד מרוצה מעצמה. בעצם ממש אוהבת את עצמה, ובלי לחשוב פעמיים אחזה באמת ידה ונישקה אותה, כן, את היד של עצמה, באמרה "איך אני אוהבת אותי!".
לזה לא ציפיתי. מי תעז לומר על עצמה שהיא אוהבת את עצמה!? איזה חוסר צניעות, איזה חוסר ענווה והתרברבות. כך ראיתי זאת אז בצעירותי.
אף פעם לא העזתי לומר על עצמי דבר חיובי משום שכתוב כבר בספר משלי "יהללך זר ולא פיך". חכי שאחרים יגידו, אבל את על עצמך? חס וחלילה.
אך הזמנים הללו חלפו מזמן. היום מדברים הרבה על דימוי עצמי חיובי, על אהבה עצמית, על "לעוף על עצמי", כי למדנו מניסיון עד כמה חשובה האהבה העצמית. לא נרקיסיזם, לא חלילה אגואיזם - אלא פשוט אהבה עצמית שהיא יותר קבלה של מי שאני, על כל פגמיי ועל כל טעויותיי והבנה שבסך הכול אני מספיק.
אני יודעת כי טובה אני מעצם היותי ועל כן אני מרוצה ממי שאני ואוהבת את מי שאני. ברור שיש לי מה לשפר, למה תקן ומה לשנות. איני מושלמת, ממש לא, אבל זה חלק ממי שאני ואני מקבלת זאת בנפש חפצה.
לפני שנים רבות התוודעתי לתורתו של הפסיכולוג אריק פרום דרך ספרו "אמנות האהבה" ואימצתי לליבי את התובנה שעל מנת להיות מסוגל לאהוב אחרים, עלי לאהוב קודם כל את עצמי. הבנתי כי אהבה עצמית אינה באה על חשבונו של מישהו אחר שראוי לאהבתי אלא להפך, היא מסייעת לי לאהוב אותו יותר.
מעיינות האהבה שלי נפתחים בראש וראשונה אלי, ורק אז, דרך האהבה שלי אל עצמי אני יכולה לאהוב בלי מצרים. כאשר אני אוהבת את עצמי, אני יכולה להיות מקור של אהבה, בעוד שכאשר איני מרוצה מעצמי או/ו שרויה בביקורת עצמית הרסנית, כאשר מרירותי והאשמתי את עצמי גוברים, קשה לי לחמול, לסלוח, לקבל את האחר.
אני מתמלאת באנרגיה של אהבה ונתינה לאחר שהתנסיתי באהבה עצמית. אז יש לי בתוכי מקורות של שפע שאותו אני חולקת בחפץ לב.
אז בואו נזכור כי אהבה עצמית אינה באה על חשבון אהבה אחרת, אלא מהווה את הבסיס האיתן לאהבת אחרים.
* הכותבת היא קואוצ`רית להעצמה
