צילום: רונן עמיר
עד 1993 יחסים הומוסקסואלים הוגדרו באירלנד כלא חוקיים. סיפורו של המשורר המהולל והמחזאי השנון, אוסקר ווילד שנולד בדבלין - בירת אירלנד (1854), הוא אולי העדות הבולטת ביותר לתקופה החשוכה ההיא.
בהיות ווילד בן 37, הוא פגש לראשונה את אלפרד דאגלס, בן אצולה צעיר ויפה תואר, שאהבתו כלפיו עתידה הייתה למרר את חייו, ולהמיט עליו חורבן. בעקבות הקשר הרומנטי בינהם הוא הורשע ב"הפקרות רבתי" ואף נאסר בכלא רֶדִינג. 125 שנה מאוחר יותר, רשמה אירלנד פרק חדש בשינוי החברתי שחל בה כלפי הומואים, ולראשונה בתולדותיה נבחר להוביל את מפלגת השלטון הומו מוצהר (ליאו ורדקר) ודמותו של ווילד נחקקה בתרבות האירית כסמל לשחרור.
אוסקר ווילד, חולון. צילום: פייסבוקאוסקר ווילד, חולון. צילום: פייסבוק
ווילד, בחייו כמו במותו, ייצר עניין ציבורי לא רק כיוצר אלא ואולי בעיקר כאייקון תרבותי. הקשר בין דמותו לתרבות הברים, הפאבים והאלכוהול אינה ברורה, אך כאייקון תרבות, כנהנתן וכפרסונה אירית בולטת מתהדרים לא מעט פאבים וברים מסביב לגלובס ב"אוסקר ווילד" אחד משלהם, כששניים מהם שוכנים גם פה בארצנו הקטנטונת, האחד בפתח – תקווה והשני, אחיו הצעיר במתחם עזריאלי בחולון...
אוסקר ווילד, חולון. צילום: פייסבוק למרבה ההפתעה מקור הברים האיריים בפריז, בברצלונה, במנהטן ובלוס אנג`לס אינו באירלנד, אלא בארצות הברית של הסיקסטיז. בתקופה ההיא התאהבו האמריקאים באירופה והחלו לצוץ חיקויים של גינות בירה גרמניות, מסעדות קרפים צרפתיות ופאבים איריים שהפכו שכיחים בתרבות הבילוי של המעמד הבורגני בארצות הברית. מרבית מה"ברים האיריים" עוצבו בעץ כהה בסגנון ויקטוריאני המעורב במוטיבים גותיים, עם גופי תאורה בסגנון עתיק, מראות המעוטרות עם מסגרת פלסטיק, כרזות פרסומת ממוסגרות לבירה אירית, לטבק, ולשלל חפצי נוי מסורתיים השאובים כמתבקש מתרבות מדינת פטריק הקדוש.
אחד משני
סניפי אוסקר ויילד הישראלי, שוכן, כאמור במרכז עזריאלי הסמוך לפארק פרס, בחולון. הבר, הוא למעשה חלל רחב ידיים ומלא באופי, שעוצב עד הפרטים הקטנים בסגנון אירי עם ויטראז`ים, חיפויי עץ ובר גדול מעץ מהגוני בו מככבים הבירה האירית הכהה והמקציפה והוויסקי שהטהרנים נשבעים עליו. אומנם המוזיקה ברקע ברובה אינה אירית, אך האטמוספרה הכללית בהחלט כן.
לאחרונה הפאב האירי השיק תפריט צהריים חדש ופתח את שעריו בימים רביעי, חמישי ושבת החל מהשעה 12:00 בצהריים. יצאנו לבדוק...
הארוחה נפתחה בצלחת ירקות שורש צבעוניים וצלויים על מצע טחינה מדויקת וסמיכה במידה (10 שקל). לצידם הונחו 2 קערות קטנות של סלט לבבות חסה, אורגולה וקרוטונים פריכים וטעימים מאוד - שתובלו ברוטב ויינגרט, דבש וחרדל. הירקות נצלו עם טימין, שום ושמן זית. הצלייה הקצרה ריככה אותם אך הותירה בהם את הפריכות הנדרשת ואת מלוא הטעמים. הסלט מרענן וטרי ואין ספק כי מדובר במנות פתיחה מוצלחות למדי.
מייד לאחר מכן "נחתו" בשולחננו העיקריות. עבורי: המבורגר מצרי (58 שקל) ועבור בן לוויתי, מנה "בפינוק" – סטייק אנטריקוט אנגוס 300 גרם (119 שקל) שלא היה מבייש אפילו את המסעדות המובחרות ביותר. זה, הוגש יחד עם מנת צ`יפס זהובה וענקית. יש להניח שאנשים תרבותיים היו מעדיפים לאכול את המנה הזאת במזלג, אבל אנחנו אימצנו את הפתגם "ברומא התנהג כרומאי" ואת הצ`יפס (וגם חלק מהסטייק) אכלנו ממש כמו האירים הנוהגים לאכול את ה"אייריש סטיו" (צלי בשר) עם הידיים. האצבעות והשפתיים התמלאו ברוטב דביק שעטף את הסטייק והוסיף לתענוג. לשמחתנו על השולחן הונחה ערימה נדיבה של מפיות, כך שגם מההיבט הזה היינו מבסוטים מאד.
המנה השנייה כאמור, המבורגר מצרי. מסתבר שחוקרים גילו שכבר במצרים הפרעונית האריסטוקרטים אכלו בשר טחון בתור קציצה, אלא שבאוסקר הביאו את המבורגר שלהם בטוויסט. המצרי מתוצרתם אינו עשוי מבשר כי אם מחומוס ובכך הוא מצליח ובענק לבדל עצמו מאחרים. זו לא עוד תערובת מגושמת שמנסה להידמות למקור, אלא קציצת פלאפל שנותנת דרור לטעמיו המובחנים של החומוס. הסלסה ורדה משמשת כאן על תקן הורה מלווה וההמבורגר הזה נצרב בזיכרון היטב ולא רק בגלל קציצת החומס המושלמת אלא גם בשל הלחמנייה הקטנטנה והממכרת, שהפכה את המצרי הזה לחוויה רכה וספוגית, במובן החיובי של העניין.
סטייק אנטריקוט אנגוס.צילום: רונן עמיר
העיקריות מוצעות לסועד עם מגוון תוספות לבחירה. אנו בחרנו במיקס אורז בר עם שום קונפי ובמנת אפונה ירוקה המוקפצת בשמן זית, לימון, שום ומרווה.
לדאבוננו, שתי התוספות אכזבו למדי. כידוע, מבחינה בוטנית אורז הבר אינו משתייך למשפחת האורז והוא קרוב יותר למשפחת שיבולת השועל, אך הוא סופח למשפחת האורז בגלל הדמיון החיצוני. אורז זה עשיר כידוע בחלבון ובחומצות אמינו והכנתו אורכת כ-45 דקות לערך. לעומתו, האורז הלבן מתבשל כ-20 דקות בלבד. באוסקר, בחרו לבשל את שני סוגי האורז יחדיו. כידוע, כשהאורז מתבשל הוא סופג לאט לאט את הנוזלים, הסינתזה בין השחור ללבן גרמה לכך שזה האחרון התנפח מדי והתפוצץ - והתוצאה הסופית שהתקבלה והוגשה לשולחן היא אורז דביק, דייסתי וגושי. למרות תצורתו יודגש כי דווקא מבחינת הטעם מנת האורז לא אכזבה, אדרבא – האורז תובל בדיוק רב ותוספת הקונפי אף שדרגה את האורז ליותר מעוד סתם תוספת. השנייה שנדגמה היא תוספת האפונה הירוקה שהייתה עשויה להיות מושלמת אילמלא הייתה מלוחה להחריד.
אייריש מיטבלוס.צילום: אפיק גבאי מעט לפני הסוף, ורגע לפני הקינוח בחרנו לחתום את הארוחה בשתי מנות נוספות. הראשונה: "אייריש מיטבלוס", קציצות מבשר טחון ומתובל המוגשות על מצע פירה נימוח על בסיס חמאה. הקציצות היו בגודל הנכון, נאות, שחומות ופריכות – והפירה, פשוט מושלם, כזה שניכר כי הוא תוצאה של תהליך קפדני, שבו ייבשו באפייה את בשר תפוחי האדמה, מעכו והעבירוהו דרך מסננת דקה מאוד.
פיש אנד צ`יפס.צילום: רונן עמיר
המנה השנייה, "פיש אנד צ`יפס" (63 שקל). באתר המסעדה מתוארות הנאות הטעם של הפאב האירי ככאלו "הכוללות מנות איריות כגון נקניקיות איריות אמיתיות, פיש אנד צ`יפס בבצק בירה וביסקוויט שוקולד וויסקי אותן משלימה גם מוזיקה אירית שמחה". אלא שפה המקום לציין כי בניגוד לדעה הרווחת הפיש אנד צ`יפס נולד למעשה במזרח לונדון ב-1860, ורק מאוחר יותר הגיע לאירלנד והפך בה לפופולארי. כך או אחרת, הבחירה בפיש של אוסקר הסתברה כמוצלחת. טיגון לא ארוך העלה על הצלחת חמישה נתחי דג נאים בגודלם, מצופים בבלילת בצק עדינה ולא עבה, שטעם קל עד בינוני של בירה משובחת הורגש בה. הדג היה עסיסי ועדין, והוגש לצד מיונז צ`ילי שדרוש לפיש אנד צ`יפס בשביל להיות קלאסי עד הסוף. אגב, אם תהיתם, אז גם הפעם בחרנו באופציה האירית והוכחנו הלכה למעשה כי הדרך הטובה ביותר לאכול פיש שכזה היא לאחוז בו בשתי אצבעות ולהחליק לפה בעדינות.
לקינוח ירדנו על סוּפְלֶה (20 שקל), שהיה פחות סופלה ויותר עוגת שוקולד חמה שהוגשה לצד כדור גלידת בן אנד ג`ריס, אך למה להיתפס לזוטות?! הנימוחות והאוריריות של הקינוח בהחלט חתמו ארוחה הגונה.
לסיכומו של עניין אחתום בציטוט שנאמר על ידי ווילד עצמו, "לחיות הוא אחד הדברים הנדירים ביותר, רוב האנשים פשוט קיימים", ואם תשאלו אותי אתם, חייבים לעשות מתישהו גיחה לאוסקר ווילד ולתת לו להוכיח לכם שגם מפאב אירי אתם תוכלו לצאת מבושמים מאוכל....
